גלגול הדברים

אנחנו רגילים לחשוב על העברת דברים מאדם לאדם בד”כ בדברים גשמיים, כמו ירושה שעוברת מדור לדור או מסחר של חפצים שעוברים מיד ליד. אולי המסורת היא עניין לא גשמי שאפשר להגיד שהוא עובר מאדם לאדם.

אבל יש גם דיבור או רעיון שעוברים מיד ליד בעולם. וזה דבר מופלא. הפייסבוק הוא פלטפורמה מופלאה לדבר הזה. קרה לי כבר כמה פעמים, שאני כותב דברים שחשבתי עליהם, או שהרגשתי אותם, ואנשים שאני לא מכיר מביעים הזדהות ותחושות של קרבה מאד גדולה למשהו שעלה מתוכי, מהמקום שלי בעולם, מאיך שאני חווה את העולם.

כך נוצר מצב, שאולי חברים קרובים שלי לא בדיוק הזדהו או שלא נפל להם אסימון לגבי משהו אחד, אבל בעקבות התייחסות מינימלית למה שכתבתי, הדברים שלי הועברו לאדם אחר שהרגיש בדיוק באותו הרגע או באותה נקודת זמן בחיים שזה מה שהוא מרגיש. ואיכשהו יצא שנתתי לו מילים לבטא את התחושה הזו.

המסרים האלה שעוברים מיד ליד, ועושים את פעולתם בלי שליטה, נשלחים כמו לחם על פני המים, ומשוטטים בעולם, עד שמישהו קוטף אותם ומקבל מהם איזו התעוררות. זו השגחה בעיניי. וזו התחושה שלפעמים כל כמה שלא תשתדל לעשות דברים במוכוונות מסוימת, לעולם אין לדעת כיצד יתגלגלו על ידי מי שאמר והיה העולם.

אתמול למדנו את השיחה הזו בחבורת לימוד, וזה פשוט קרה שוב. ר’ נחמן דיבר דיבור לפני כמה דורות, והדיבור הזה התגלגל, בין היתר גם על ידי אנשים שזה עבר על ידם. ואז זה הגיע גם אליי ופשוט קלע בול. ברוך השם 🙂

שיחות הר”ן אות רח’:
“אָמַר: יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֵיזֶה אָדָם וַעֲדַיִן אֵין עוֹשִׂים פְּעֻלָּתָם
רַק שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים הַדְּבָרִים מֵאָדָם זֶה לְאָדָם אַחֵר וּמֵחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ וְכוּ’
עַד שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וְיָבוֹאוּ לְאֵיזֶה אָדָם
וְיֻכְנְסוּ הַדְּבָרִים לְלִבּוֹ בְּעמֶק גָּדוֹל
וְשָׁם יַעֲשׂוּ פְּעֻלָּתָם בִּשְׁלֵמוּת וִיעוֹרְרוּ אוֹתוֹ וְכוּ'”

זוהר ‘לך לך’ – התערותא דלתתא

זוהר פרשת לך לך פשוט גאוני.
איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אני לא יודע. אבל ככה זה כשרגילים לקרוא את התורה כל השנים האלה, כבר לא יודעים להיות מופתעים.

אז מסתבר שעוד לפני הציווי המפורסם של אלוהים לאברהם – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, אברהם כבר עושה בדיוק את הדבר הזה, ומקדים את הציווי. כך כתוב בסוף פרשת נוח:

“וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…”

הזוהר שואל שאלה פרשנית – אם הוא כבר עשה את זה אז למה הקב”ה ציווה אותו? איזה מין ציווי זה? זה מפיל את כל התיאוריות שלנו על אברהם שהאמין בה’ ועל כן קיים את הציווי לעזוב הכל לטובת האמונה בבורא.

ועל כך הזוהר עונה:

“ובשעה שיצאו מה כתוב? “ללכת ארצה כנען”, שהרצון שלהם היה ללכת שם. מכאן למדנו – כל מי שמתעורר להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, שכיוון שכתוב “ללכת ארצה כנען” – מיד “ויאמר ה’ אל אברם לך לך”. ועד שהוא לא התעורר מקודם, לא כתוב לך לך.
בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר, עד שמתעורר למטה מקודם על מה שישרה אותו שלמעלה.”

כלומר – אברהם, בפעולתו וביוזמתו האקטיבית, עורר את אלוהים לצוות אותו. המושג הרווח בקבלה הוא “התערותא דלתתא” – התעוררות התחתונים שמעוררים את העליונים. אם אנחנו מחליטים משהו לשם שמים, ורוצים בכל מאודינו לעשותו, אזי יתעוררו עלינו רחמי שמים ויסייעו בעדינו.

ר’ יוסף ג’יקטיליא בספר שערי אורה מציג את זה עוד יותר חריף. האדם נותן כוח לאלוהים:

“באותה שעה פתח משה רבינו עליו השלום ואמר: ועתה יגדל נא כח אדנ”י (במדבר יד, יז) מה כתיב בתריה (אחרי)? “סלחתי כדברך ואולם חי אני”, כלומר – החייתני בדברך.”

ראש השנה האזרחית

שנת 2015.
ראיתי עכשיו סרטון של הספירה לאחור של שנת 2015 – לכאורה סתם סרטון חסר משמעות. אנשים סופרים לאחור, מחכים לרגע שבו תתחיל השנה החדשה, וכשזה קורה הכל שמחים וצוהלים. איזה נפלא!
ואז חשבתי על ראש השנה שלנו, עוד לפני שמשווים בין התכנים, צריך להשוות בין הזמנים. לנו אין ספירה לאחור, אצלנו השנה נכנסת בזמן לא זמן, בין הערביים, בין לילה ליום…קשה יותר להבחין מה הרגע המדוייק שבו זה קורה. פחות או יותר בזמן שהולכים לבית כנסת, כשמתחילים לפייט את “אחות קטנה”…
ולמה זה ככה?
השוואה בין הזמנים מראה, שתרבות המערב והנצרות מושתתים על היילייטים. הרגע שבו הכל קורה, זה רגע עם זיקוקים, רגע של מוחלטות, של ודאות, שאפשר לראות ולהצביע עליו, הוא מוגדר וברור.
ביהדות, הרגעים האלה הם רגעים חולפים, המחזוריות ודמדומי בין הערביים מאפיינים אותה יותר, הנשימה והנשיפה של החיים, דווקא המקום שתמיד מנסה לברר ואף פעם לא מגיע לסוף, כי אלוהים הוא אינסוף, והתורה לא מסודרת, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
הרגע האחד, העוצר נשימה , הטוטאלי והסוחף – הוא העני, החד מימדי, השקרי, שמתיימר להציג את חזות הכל במכה. יופי עוצר נשימה לדעתו של ר’ נחמן זה משהו שלילי, כי היופי צריך להאריך את הנשימה…ולכן “הבל היופי” – הבל כרוח ונשימה…
וכך כותב ר’ נחמן בתורה ס’ :
“כִּי עֲשִׁירוּת וְהֶבֶל. הַיּפִי, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים
כִּי עֲשִׁירוּת, הוּא מֵאֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה
וְיפִי, הוּא מֵהֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה…
וְזֶה בְּחִינַת: “הֶבֶל הַיּפִי”, כִּי הַיּפִי הוּא כְּפִי הַהֶבֶל כַּנַּ”ל…
נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל בְּחִינַת הֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה, וְעַל כֵּן הוּא בְּהֶפֶך מֵעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה…”

צהר תעשה לתיבה

“צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו’.
ר’ ישראל בעל שם עליו השלום אמר: צהר תעשה לתבה – שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפלה מצהיר…” (צוואת הריב”ש ד”ח עב).

הבעש”ט לוקח את המילה “תיבה” למשמעות האחרת שלה והיא – מילה. המילים מכונות גם תיבות. צהר תעשה לתיבה. כמו כן הוא משתמש במילה “צהר” כדי להסביר לנו מה המשמעות של הצהרה. הצהרה היא פתיחת צוהר למילים, לגאול אותן מאטימותן, מהאוטומטיות שלהן.

אברהם יהושוע השל כותב זאת בשפה מודרנית, ולעניות דעתי יש באמירה שלו מן פראפראזה לדברים של הבעש”ט שאומר את דבריו בצורה מעט יותר סתומה ומינימליסטית:

“בתפילה, כבשירה, איננו פונים למילים כדי להשתמש בהן כמסמנות דברים, אלא כדי לראות את הדברים לאורן של המילים. בדיבור יום-יומי, לרוב אנו אלה שמדברים את המילים, ואילו הן שותקות. בשירה, בתפילה, המילים מדברות.”

יהי רצון שהמילים ידברו מתוכנו, ושנדע לראות את העולם לאורן של מילות התפילה והתורה. יהי רצון שנדע להפוך את התורות לתפילות ואת התפילות לניגונים…

הרב שג”ר על חנוכה – להאיר את הפתחים

סיפור החנוכה, לעומת פורים, לא היה יכול להיכתב בתנ”ך ע”פ מסכת יומא. חנוכה הוא החג של התורה שבעל-פה ו”דברים שבעל-פה, אין אתה רשאי לאומרם בכתב”.

שם הוי”ה הנכתב, נאסר להגייה בדיבור האדם. אמת הכתב היא האמת הדתית האובייקטיבית הנמצאת מחוץ לאדם, זו שאין אנו יכולים לדבר אותה, ואין אנו יכולים להבין מהותה בפנימיותינו. לכן אנו אומרים שם זה בשם אדנות.

אולם דברים שבע”פ לפי דברי ר’ צדוק הכהן מלובלין חשובים לא פחות מהכתב – “…יש בו חיותו מה שאין כן בכתב, אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם…אין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדיבור שהוא מכוח רוח חיים שוב, יש בו מחיותו ולא בכתב”.

זמנם של החשמונאים הוא תחילת זמנה של תושב”ע. עומקה של מלחמת היוונים ביהודים, היא המלחמה של החכמה הכתובה בתורה הלא כתובה. חכמת היוונים מושתתת על המדע המאורגן ע”י כללים והגדרות, ולפיכך מנוסח ומהודק היטב, ונדרש להיכתב. יסודה של חכמה זו היא באסתטיקה ובחיצוניות.

החכמה היהודית שמבקשת להתעורר באותה תקופה היא החכמה הפנימית של הדיבור האישי החי, החיפוש אחר החיות הדינמית שאיננה מנוסחת ומקובעת בכתב. הרוח המרחפת בין חללי האותיות הכתובות. המלחמה היא על תורת חיים, ששורשה בעבודת ה’ ובמסירות נפש.

היום, כמו אז, יש שמבקשים לשכתב את התורה לכללים ועקרונות ברורים, נהירים ומהודקים, וכך החוקר ואף הלמדן, עלולים להפוך את ה’תורה’ ל’חכמה’.

שנזכה למצוא את הדיבור שמעורר את הלב מתוך התורה שבע”פ, תורת החיים, שאיננה מקפיאה את האדם על שמריו. שנזכה להיות יהודים בתוך עולם של תרבות יוונית.

[הרעיון לקוח ומעובד מתוך המאמר “דברים שבעל-פה”, מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר]

סוד ההיפוך בחנוכה

ראשית, אציג מדרש מדהים שקרוב לליבי על חנוכה בימי אדם הראשון:
“תנו רבנן” [שנו רבותינו]:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: “אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים”,
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה],
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר: “מנהגו של עולם הוא”,
הלך ועשה שמונה ימים טובים….
(תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א)

אצלנו בבית, לאחר הדלקת הנרות ואמירת “הנרות הללו”, אנחנו נוהגים לשיר בהטעמה את פרק ל’ בתהילים:”מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/k/k2630.htm

מעבר לקישור הפשוט שראש המזמור מדבר על “חנוכה” (של הבית לדוד) ניסיתי להבין מה עוד טמון בפרק. הנושא המרכזי הוא התלות החריפה של דוד בה’, בעקבות חוסר השקט והיציבות, ואולי אף השרירותיות הרבה שמבטאת הנהגתו של ה’ :
“כי רגע באפו, חיים ברצונו. בערב ילין בכי ולבוקר רינה…” – משהו במציאות מאד לא יציב, רגע אחד אנחנו שמחים, ובערב אנחנו עצובים, חיים ומוות רוקדים טנגו. או כמו שאביתר ניסח את זה – “שביר, הכל ברגע נשטף…מתנה, כל נשימה, כל נשימה…”

בדומה לאדם הראשון, דוד המלך שואל את אלוהים’ – “הסתרת פניך, הייתי נבהל….אליך ה’ אקרא ואליך אתחנן…מה בצע בדמי ברדתי אל שחת?”
מדוע העולם הולך ונהיה חשוך בעדי? מדוע אתה מסתיר את פניך ממני? מה עשיתי לא טוב שזה מגיע לי?
יש כאן זעקה קיומית, כנה, מבוהלת של דוד המלך ממש כמו זו של האדם הראשון. ברגעי החולשה שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו בחושך, שהעולם מתמוטט וחוזר לתוהו…

ועכשיו ההיפוך:

בפרק קלט בתהילים דוד המלך מציג תמונת מצב אמונית באמצעותה הוא מביע את המשפט המפורסם “לית אתר פנוי מיניה” או – “מלא כל הארץ כבודו”.
[ לעיון בפרק המלא:
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26d9.htm… ]

הפסוק עליו ר’ נחמן בנה את תורתו המפורסמת של “אין יאוש בעולם כלל” מספר כך: (ח’) “אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך “. כלומר – כשאני הולך על עננים מרב אושר, ואני מרגיש הצלחה ומלאות ושלווה, אז – כמאמר אוהדי ספורט – “יש אלוהים”. אבל גם כאשר אני בתחתית, בירידה, בשפל המדרגה – הנך שם. אין לי באמת אפשרות ללכת לאיבוד, כי ה”איבוד” הוא גם נחלתך.

בהמשך הפרק דוד המלך מנכיח תפיסה זו באמצעות היפוך מעניין: ” גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר – כחשיכה כאורה”. כאן נכנסים הדיומיים ה”חנוכתיים” של אור וחושך. בעצם – אומר דוד המלך – חושך ואור הם תפיסות אנושיות מצומצמות שלנו בני האדם, אבל בפועל, ביחס לאלוקות, אין ביניהם הבדל ממשי – “כחשיכה כאורה”.

אם נחזור למעלה לסוף פרק ל’ בתהילים, נמצא שם את סוד ההיפוך, של הלילה שהופך לאור יום – (יב’) “הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה”.

בעצם, אם נתבונן היטב במציאות, החושך יכול להפוך לאור, המספד יכול להפוך למחול ושמחה. העצבות והקשיים שלנו איננה תלויה בממצאים האובייקטיביים שקיימים לנו, דהיינו – תוצאות חיוביות במבחנים, מעמד חברתי גבוה, הרבה כסף וכו’…אלא “אין הדבר תלוי אלא בי”. העניין הוא בפרספקטיבה, כי ביחס לאלוקות אין הבדל בין אור לחושך, וממילא האפשרות של האדם הראשון להפוך את ימי התענית לימי הלל והודיה, תלויות בעיקר בפרספקטיבה שלו.
בעזרת ה’, שנצליח להאיר את החושך בלי לבטל אותו. שהחושך עצמו יאיר לנו פנים…
“ה’ אלהי שוועתי אליך – ותרפאני.
ה’ העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי [מירדי] בור”
חנוכה שמח!

התוועדות עם הרב שטיינזלץ

אתמול הזדמן לי להיות קצת בהתוועדות עם הרב שטיינזלץ.
איזה יהודי מתוק!
הוא חזר ואמר דבר אחד בצורה כל כך פשוטה – תמצית החסידות זה לעשות צעד אחד קדימה, צעד אחד למעלה, רק צעד אחד.
הצדיקים כלפי חוץ שלובשים גלימות, זקנים ופיאות, זה שטויות, זה לא אומר כלום. גם לתיישים יש זקנים. האיש הפשוט שאומר לעצמו “אולי אלך עכשיו להתפלל מנחה”, זה דבר גדול מאד. כל אחד במקום שלו עושה צעד אחד, מתקדם, מתגבר, מתמודד. מי שנמצא בישיבה ולא עושה כלום, שילמד דף אחד, חצי עמוד, כמה שורות. שיעשה משהו אחד.
אפילו שמעתי פעם סיפור על שודדים, שיש להם יצר הרע חזק מאד לשדוד, אבל אותם שודדים לא שודדים יהודים. זה נשמע מצחיק – אבל זה דבר גדול, שהם יכולים להחזיק את עצמם, שיש להם התגברות.

כמה היצר יכול להוריד אותנו למטה. וכשאנחנו למטה – קל וחומר! “לא…אני חלש עכשיו, אני רחוק…אין לי כוחות”. במקום לעשות משהו אחד קטן, צעד אחד, תזוזה, התנועעות, רצון, כיסופים – צעד אחד קטן ששווה כל כך הרבה. יוסף יורד למצרים – יורד! הוא בשאול תחתיות, הוא גם מגיע לכלא, והוא לא נשבר. הוא עושה מה שהוא יכול. בצעדים קטנים, עושה את מה שהוא יודע לעשות.

מאו צה טונג אמר פעם – חציית החומה הסינית, מתחילה בצעד אחד קטן.
שנזכה לשמוח בדברים הקטנים, בנקודות הקטנות, לעשות צעד אחד למעלה. זה הזמן. יט’ בכסליו, לקחת על עצמנו משהו אחד קטן לעשות. להתגעגע ולדרוש שיבוא אלינו כבר…

“בסוף היום זה רק אני
וזה רק את והילדים ואלוהים,
וכל השאר הבל הבלים ”