מילה
בין השפתיים
מילה
בין הרגליים
תשוקה
רטובה
מולידה
שירים חיים
ספר ויצירה
להגיב
ארכיון פוסטים מאת: דוד סעדה
שִֹיחַת חֵרְשִׁים
הַכֹּל בְּסֵדֶר
בָּרוּך הַשֵּׁם
אַתְּ שׁוֹאֶלֶת
אֲנִי עוֹנֶה
אֲנִי וְהַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִי
מִסְתַּדְּרִים מְצֻיָּן
הֵן מוֹאִילוֹת לָנוּחַ
פַּעַם בְּכָמָה זְמַן
עַכְשָו אַתְּ שׁוֹאֶלֶת
מַה נִשְׁמַע?
וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתִּשְׁמְעִי
קְצָת יוֹתֶר
מֵאֲשֶׁר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אַז מַה נִשְׁמַע?
מַה אַתְּ בְּאֱמֶת שׁוֹמַעַת?
תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי עוֹד שְׁאֵלָה
גַּם עָלֵיהָ אֶעֱנֶה בִּכְלָלִיּוּת
בְּהִתְחַמְּקוּת
זֶה לֹא שֶׁאֵין בִּי כְּנוּת
אֲנִי עוֹנֶה לַךְ בִּרְצִינוּת
תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי עוֹד שְׁאֵלָה
הַאִם אַתְּ רוֹאָה
אוֹתִי בַּתְּשׁוּבָה?
הַאִם טָרַחְת לְחַפֵּשׂ?
וּבְכָל תְּשׁוּבָה
שֶׁאֲנִי עוֹנֶה
אֲנִי מִתְעַנֶּה
שׁוּב וָשׁוּב
מֵשִׁיב,
מִתְעַנֶּה
שׁוּבִי אֵלַי
וְאַתְּ
כְּבָר לֹא שׁוֹמַעַת
עַד שֶׁאֲנִי
כְּבָר לֹא עוֹנֶה
*ניקוד – רעות יששכר
שלווה
גלגול הדברים
אנחנו רגילים לחשוב על העברת דברים מאדם לאדם בד”כ בדברים גשמיים, כמו ירושה שעוברת מדור לדור או מסחר של חפצים שעוברים מיד ליד. אולי המסורת היא עניין לא גשמי שאפשר להגיד שהוא עובר מאדם לאדם.
אבל יש גם דיבור או רעיון שעוברים מיד ליד בעולם. וזה דבר מופלא. הפייסבוק הוא פלטפורמה מופלאה לדבר הזה. קרה לי כבר כמה פעמים, שאני כותב דברים שחשבתי עליהם, או שהרגשתי אותם, ואנשים שאני לא מכיר מביעים הזדהות ותחושות של קרבה מאד גדולה למשהו שעלה מתוכי, מהמקום שלי בעולם, מאיך שאני חווה את העולם.
כך נוצר מצב, שאולי חברים קרובים שלי לא בדיוק הזדהו או שלא נפל להם אסימון לגבי משהו אחד, אבל בעקבות התייחסות מינימלית למה שכתבתי, הדברים שלי הועברו לאדם אחר שהרגיש בדיוק באותו הרגע או באותה נקודת זמן בחיים שזה מה שהוא מרגיש. ואיכשהו יצא שנתתי לו מילים לבטא את התחושה הזו.
המסרים האלה שעוברים מיד ליד, ועושים את פעולתם בלי שליטה, נשלחים כמו לחם על פני המים, ומשוטטים בעולם, עד שמישהו קוטף אותם ומקבל מהם איזו התעוררות. זו השגחה בעיניי. וזו התחושה שלפעמים כל כמה שלא תשתדל לעשות דברים במוכוונות מסוימת, לעולם אין לדעת כיצד יתגלגלו על ידי מי שאמר והיה העולם.
אתמול למדנו את השיחה הזו בחבורת לימוד, וזה פשוט קרה שוב. ר’ נחמן דיבר דיבור לפני כמה דורות, והדיבור הזה התגלגל, בין היתר גם על ידי אנשים שזה עבר על ידם. ואז זה הגיע גם אליי ופשוט קלע בול. ברוך השם 🙂
שיחות הר”ן אות רח’:
“אָמַר: יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֵיזֶה אָדָם וַעֲדַיִן אֵין עוֹשִׂים פְּעֻלָּתָם
רַק שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים הַדְּבָרִים מֵאָדָם זֶה לְאָדָם אַחֵר וּמֵחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ וְכוּ’
עַד שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וְיָבוֹאוּ לְאֵיזֶה אָדָם
וְיֻכְנְסוּ הַדְּבָרִים לְלִבּוֹ בְּעמֶק גָּדוֹל
וְשָׁם יַעֲשׂוּ פְּעֻלָּתָם בִּשְׁלֵמוּת וִיעוֹרְרוּ אוֹתוֹ וְכוּ'”
נשמת חיים
שיר חדש
זוהר ‘לך לך’ – התערותא דלתתא
זוהר פרשת לך לך פשוט גאוני.
איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אני לא יודע. אבל ככה זה כשרגילים לקרוא את התורה כל השנים האלה, כבר לא יודעים להיות מופתעים.
אז מסתבר שעוד לפני הציווי המפורסם של אלוהים לאברהם – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, אברהם כבר עושה בדיוק את הדבר הזה, ומקדים את הציווי. כך כתוב בסוף פרשת נוח:
“וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…”
הזוהר שואל שאלה פרשנית – אם הוא כבר עשה את זה אז למה הקב”ה ציווה אותו? איזה מין ציווי זה? זה מפיל את כל התיאוריות שלנו על אברהם שהאמין בה’ ועל כן קיים את הציווי לעזוב הכל לטובת האמונה בבורא.
ועל כך הזוהר עונה:
“ובשעה שיצאו מה כתוב? “ללכת ארצה כנען”, שהרצון שלהם היה ללכת שם. מכאן למדנו – כל מי שמתעורר להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, שכיוון שכתוב “ללכת ארצה כנען” – מיד “ויאמר ה’ אל אברם לך לך”. ועד שהוא לא התעורר מקודם, לא כתוב לך לך.
בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר, עד שמתעורר למטה מקודם על מה שישרה אותו שלמעלה.”
כלומר – אברהם, בפעולתו וביוזמתו האקטיבית, עורר את אלוהים לצוות אותו. המושג הרווח בקבלה הוא “התערותא דלתתא” – התעוררות התחתונים שמעוררים את העליונים. אם אנחנו מחליטים משהו לשם שמים, ורוצים בכל מאודינו לעשותו, אזי יתעוררו עלינו רחמי שמים ויסייעו בעדינו.
ר’ יוסף ג’יקטיליא בספר שערי אורה מציג את זה עוד יותר חריף. האדם נותן כוח לאלוהים:
“באותה שעה פתח משה רבינו עליו השלום ואמר: ועתה יגדל נא כח אדנ”י (במדבר יד, יז) מה כתיב בתריה (אחרי)? “סלחתי כדברך ואולם חי אני”, כלומר – החייתני בדברך.”