לפעמים אלול זה כמו גל גדול שעוד רגע נשבר עליך, ובמקום לעמוד מולו אתה צולל מתחתיו מחכה שיעבור. זה כמו איזה יום לחוץ בעבודה שאתה בטוח שאם תסנן כמה טלפונים וכמה מיילים, עד שמישהו יקלוט – היום יעבור וכבר תהיה בחוץ בדרך הביתה. זה כמו לעצום עיניים בגשם ולחשוב שזה ימנע מהגשם להרטיב אותך. זה כמו איזה דו”ח חניה שאתה בטוח שאם יעבור מספיק זמן ולא תשלם, הם בטח ישכחו מזה.
לפעמים אלול זה בדיוק הרגע הזה שאין לך כוח לקום מהספה באמצע סדרה טובה, שוב להתלבש אחרי מקלחת, בשביל לפתוח למי שדופק על הדלת….
“פשטתי, את-כותונתי–איככה, אלבשנה; רחצתי את-רגליי, איככה אטנפם….קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול….פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר…”

(ראש חודש אלול 2015)

מאז שנכנסתי לעולם הרוח והתורה בעומק, חודש אלול היה חודש קסום שהביא איתו רוממות רוח וניחוחות דקים של התחדשות. כשהגעתי לישיבה גיליתי עולם חדש של ניגונים ושירים מרגשים שהיו מושרים לכל אורך חודש אלול, שיעורים שעוסקים בחזרה בתשובה וחרטה על המעשים הרעים. ואני, בניסיון לשוות לעצמי את דמותו של בן הישיבה הצדיק והטוב, צולל לתוך המקווה המטהר הזה ומתחיל לטבוע לאט לאט לתוך ים של רגשות אשם.
אולי אחת הבעיות הגדולות של החינוך הדתי היא הרדיפה אחרי העבירות (עיינו בסיפור ‘מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו’ לר’ נחמן מברסלב). אתה נכנס לתוך איזה לופ אינסופי שבו התפיסה היא שככל שאתה יותר מיוסר ומלא חרטה כך אתה חוזר בתשובה באופן יותר עמוק ויסודי. הבעיה היא שאל תוך כל הרגשות הללו מתווסף לו גוש גדול ומרוכז של רגש עסיסי – העצב.
ר’ נחמן מלמד אותנו שהעצבות היא החטא הגדול מכולם. לכן השנה, כשחודש אלול נכנס, החרטה העיקרית והגדולה שיש בי היא על השנים שבהן נתתי לעצבות להתגנב אל תוך עבודת ה’ שלי, ובסכלותי חשבתי שהיא היא זו שתזכך אותי ותעלה אותי מעלה מעלה במדרגות הקדושה.
השנה החזרה בתשובה שלי תשים את השמחה במרכז, ועל כל יום מימות השנה ומחודש אלול שהרשיתי לעצמי להיות מדוכדך ועצוב (וצדיק), אני מוסיף שמחה כפליים. זו החזרה בתשובה שלי.
—
זה המשפט שמלווה אותי מאז שלמדתי אותו, ואני אשים אותו כאן שוב ושוב ושוב, שניזכר בו. כי יש דברים שגם אם אנחנו יודעים אנחנו נוטים לשכוח, כמאמר השיר “הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב”:
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)

אחרי כל הסערות שכבר ידועות לכל סהרורי הפייסבוק המשוטטים כמו זומבים בליל ירח מלא מפוסט לפוסט, ומסרטון לכתבה, חשבתי גם אני להתייחס, ואולי להעלות תחושות מקירות ליבי (או קיר הפייסבוק) ולהוסיף את הקיסם שלי לכל המדורה הזו.
יש פעמים שאדם רוצה להיות שמח ובריא. קורה לכולנו.
רק מה? לא עובד לו. הוא כל הזמן נופל לעצבות רחמנא ליצלן. וכל פעם שהוא מצליח לשמח את עצמו במשהו קטן, הוא מיד יודע שהשמחה הקטנה הזו היא זמנית, וזה רק עניין של זמן עד הנפילה הבאה. וככה הוא חי מנפילה לנפילה, מעצבות לעצבות, מדחי אל דחי. ורוב היום ורוב השעות הוא מסתובב עם תחושה שמשהו אצלו לא תקין, הוא עצמו לא בסדר, תמיד יש מעשה שעשה לא נכון, וגם אם עשה מעשה טוב מיד מרגיש גאווה שגואה מתוכו וגם בעבורה מתמלא רגשות אשם, שכן עליו ללמוד ענווה מהי, ואיך מעיז פנים להרגיש בעצמו כזו גאווה.
ואם לפעמים רוצה לשמוח בדבר מה פשוט, מייסר עצמו בהרהורי הלב לאמור “שמחה מה זו עושה? ומה עם העומק שבחיים? איפה רוממות הרוח? איפה המוסר הגבוה? הקדושה והטהרה שבחיים? ככה סתם לשמוח מאיזו שטות גמורה שאין לה משמעות אמיתית?” והוא רוצה להיות כמה שיותר טוב בחיים האלה, והוא בודק לעצמו בציציות כל היום ושלא לומר כל הלילה. והוא הופך בעצמו והופך בעצמו, רצוא ושוב, לפשפש במעשיו כדי למצוא איפה מלוכלך כדי לנקות, ואיפה סדוק כדי לאחות. והוא חושב לעצמו “בסוף אני אגיע לשם, בסוף אני אהיה מושלם באמת, ותהיה לי נפש של אמת, נקייה מכל רבב”.
וככה הוא מתהלך עם עצמו שנים על גבי שנים. בטוח בדרכו, אם כי כבדה עליו המחשבה לחיות כך את כל חייו, אפילו שזה נראה לו נכון וצודק. וכי איך יוכל אדם לנשוא משא כבד שכזה על כתפיו כל החיים? ומילא שעכשיו הוא לבד, ואם כשיתחתן ויישא ילדים יהיה עליו להתמודד עם דילמות מוסריות כבדות משקל ולחצים נפשיים וכלכליים ועול המשפחה? והיאך יעשה?
והוא מתגלגל מפה לשם, מתהייה לתהייה, ומניסוי לניסוי. ובלי שהוא הרגיש, משהו השתנה. לאט לאט הבין את ההשלכות של מחשבותיו הביקורתיות והשיפוטיות כלפי עצמו. הוא הבין שההנהגה הקשה שהנהיג עם עצמו, מקרינה גם על איך שהוא רואה את המציאות, ועל רמת האנרגיות שיש לו כשהוא קם בבוקר, או על היכולת שלו לפרגן לחבר או בכלל לאהוב, את עצמו ואת האחרים.
פעם חשב, שככה הוא. ככה היה וככה יהיה. זוהי שורש נשמתו. היום הוא כבר מבין שאפשר להשתנות ולשנות את דרך ההסתכלות על הדברים. רק צריך למצוא את הסדק הקטן שדרכו אפשר להכניס אור חיובי לתוך מערבולת ההלקאה העצמית המיוסרת שכבר הפכה להרגל מקודש ומענה. הפכה לסם ממכר.
בשביל להצמיח טוב, צריך לאפשר. צריך לאפשר לדברים להתהפך מרעה לטובה גם אם בו ברגע זה נראה כמו הדבר הכי אבסורד, מגוחך ובלתי אפשרי בעולם. אפשר לבחור איך להסתכל על העולם. אפשר לבחור בחיובי בלי להרגיש שאתה טומן את הראש בחול ומסנן סיסמאות כמו “הכל לטובה”. בשביל שמשהו יתהפך לטובה, צריך אשכרה ל-ה-פ-ו-ך אותו במו ידינו לטובה.
“אולי רק מילה קטנה, תהפוך את האדמה” (דודו טסה, צריך).
ולפעמים אדם חושב שכמה שהוא יותר מורכב ומיוסר, ככה הוא יותר משוכלל וצודק ונעלה. אבל האמת היא שבשביל להצמיח דברים טובים, ביקורת צריכה להיות במידה. ביקורתיות לא יכולה להיות עצם החיים, כי היא לא חיים, אלא היא מגיבה לחיים. היא באה מבחוץ. המרכז והלב צריכים להזרים חיות וחיוניות לארבע כנפות הרוח והנפש של האדם.
“רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה’ חסד יסובבנו” – כמה בנאלי וכמעט טיפשי הפסוק הזה יכול להיות. הרי ידועה הסוגיה על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו! וכי כל הרשעים סובלים וכל הצדיקים מתוגמלים? לא. הרשע הוא זה שלא יודע לראות את הטוב, ועל כן יש לו מכאובים. הבוטח בה’ יודע לראות את החסד והטוב שמסביבו, ולכן החסד מקיף אותו. זה לא מבחן התוצאה, אלא מבחן המבט, ההסתכלות, הפרשנות.
וכמו גוף האדם בבריאות, ונפש האדם בשמחה, כך ישראל בהתבוננות עצמית.
***
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)

המעורר געגועים
המצמיח נחמה
החוזר בתשובה
השופך נפשו
בכתיבה כאובה
מפזז ומכרכר
מרוב אהבה
לאלוהים,
אתה
עומד בפרץ
בלי לחשוש
איך יתלחשו
על המלך

לא את הכל אפשר לפתור ביום אחד. צריך לעשות צעד אחר צעד, ולהוסיף אור לאט לאט, שנאמר “זה בנקודות הקטנות במילות עידוד”. שכל המוסיף מעט מן האור בכל יום, מצליח לגרש את החושך, שנאמר “שוטף אותו ממני, מתיר אותי ממנו, מפורר אותו כל בוקר קצת”.
ועל כן, צריך אדם להגביר אצלו את הטוב במידה מדודה ומתונה, ובכל פעם יתקן קצת, שלא יפיל את עצמו במטלות גדולות שלא יעמוד בהן, שנאמר “יש מגירות שעדיין אנ’לא פותח, עד שיוסיף בי אור”.
ולזכור, תמיד לזכור, שגם כשקשה ונלחמים בקרבות שנראים לנו מתישים וקטנים, וגם אם מסביב יש הרבה חושך, יש תמיד נקודה טובה שצריך לראות, שנאמר “איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור!”.
ולהאמין רק להאמין בכל יום, שגם אם הטוב מוסתר, הוא נמצא שם בעמקי הנשמה, ולא בכאילו, ולא באופטימיות נאיבית שנתפסת בעיני אחרים כשטות ילדותית, שנאמר “במקור שלי אני טוב גמור אבא, ושם אני מאמין לעצמי”.

שבוע שעבר התפרסם ראיון ב’הארץ’ עם הרב המנגן יהושוע אנגלמן שהוא גם פסיכולוג במקצועו. המראיינת שאלה את הרב אנגלמן שאלה על המתח בין פרויד שהוקיע את הדת כשורש הרע בנפש, לבין היותו רב ופסיכולוג. איך זה מסתדר? :

“פרויד פגש אנשים שכל התודעה שלהם זה “צריך, צריך, צריך”. יכול להיות שאם היה פוגש ספרדי שאומר לו שהוא נהנה לקום בארבע בבוקר לסליחות, כל ההסתכלות שלו על הדת היתה אחרת”

הרב אנגלמן מנהיג קהילה ובית כנסת בתל-אביב אליו מגיעים חילונים ודתיים כאחד, וכולם יכולים להרגיש בנוח. כשהתכתבתי איתו על הכתבה, כתב לי כך:

אני המקריב את עצמי
על מזבח המילים
שכל מילה תהא עולה
שלא יהיה בה מום
או שבר או גיבנת