פרשת במדבר – דוד סעדה
להגיב
ארכיון פוסטים מאת: דוד סעדה
מה הקשר בין ספירת העומר לדשא של השכן? (ערוץ 20)
מה המצרים שלי?
בשביל לצאת ממצרים, חייבים להבין מה המצרים שלי.
אז מה המצרים שלך?
תחשבו שכואבת לכם איזו נקודה בגב, או ברגל נניח, ואתם הולכים לרופא והוא מבקש מכם לעשות תנועות, מתחיל ללחוץ ברחבי השטח, ושואל אתכם – כואב? וכאן, כואב? ואז הוא מגיע לנקודה ששם ממש כואב. אחחחח. זה כואב! או קיי מעולה, אומר הרופא, וניגש לתת לכם מרשם לתרופה או משחה.
מה קרה כאן בדיוק?
בכדי לרפא צריך לדעת איפה כואב *בדיוק*.
וכמו בגוף, כך גם בנפש.
שורש החירות שלנו נעוץ בשורש החסרון שלנו.
המקום שבו אני הכי חסר, הוא המקום שבו הגעגוע שלי לגאולה הכי עמוק. ושם, דווקא שם, פוטנציאל היציאה ממצרים הכי גדול.
בבריאת העולם התורה מספרת לנו שהכל מתחיל בחושך, היעדר אור, חסרון. רק אחר כך השם יתברך יוצק אור לתוך החושך. לא סתם ביהדות היום מתחיל מהלילה. הלילה הוא ההתחלה, הוא הצמצום וההיעדר. החושך הוא הכלי שאליו יוצקים את האור. לכן, כל קושי, כאב, תקופה קשה שלנו, היא בעצם הכנה ובניית כלי לאור שיבוא אחר כך.
אז איך אני יוצא ממצרים?
קודם כל עליי לשאול את עצמי, מה המצרים שלי? איפה אני הכי רגיש. מתי אני הכי קופץ, מכעס, מכאב. שם, דייקא שם, הוא סוד המצרים שלי. אדם צועק את שחסר לו. תבדוק איפה אתה צועק. ככל שאדע לדייק את החסרון שלי, כך אוכל אחר כך לדייק גם את האור שיבוא אחריו, וכך הגאולה תהיה עמוקה יותר.
למשל יש אנשים שברגע שמתחילים לדבר על רגשות, הם נאטמים ונסגרים. מה חסר לאדם כזה? כלים לשיח, יצירת אינטימיות. או אדם שלא מסוגל להיות לבד וכל הזמן עם אנשים, למה אדם כזה זקוק? להתבודדות, ליצירת עצמאות, לפגוש את עצמו. וכן הלאה.
זה נכון גם ברמה הפרטית, וגם ברמה הלאומית.
אז מה המצרים שלכם?
שמיטת פסח בזמן הקורונה
אחד היסודות העמוקים ביותר ביהדות הוא עקרון השמיטה. היכולת להרפות.
אחת העבודות היותר חשובות לקראת פסח היא היפטרות ממותרות ודברים שאני לא צריך יותר. להשיל מעליי לבושים ישנים שהם כבר לא אני. לצאת מההתנהגויות וההרגלים שפיתחתי לצורך שעה, והמשכתי בהם על אוטומט בלי לשים לב שאני כבר לא צריך להם.
יציאה ממצרים משמעותה לידה מחדש. אני היום ילידתך. לא סתם אנחנו עושים הכל זכר ליציאת מצרים. זו לא איזו התרפקות נוסטלגית על העבר. כל אירוע היסטורי שקורה בעם היהודי הוא אירוע שממשיך לקרות כל יום, כל רגע. פרעה יושב לנו בעורף כל יום ודואג להזכיר לנו שאנחנו לא ראויים להיות באמת. לא באמת מסוגלים. הוא סותם לנו את הפה ומזכיר לנו כמה אנחנו חלשים, קטנים, סה״כ עבדים. ואנחנו, תפקידנו להשמיע קול, להאמין שאנחנו ראויים להיגאל. להתפלל על זה. לשיר על זה. לצאת ממצרים כל יום מחדש.
ועכשיו, אנחנו במצרים. לקחו לנו הכל. את חופש התנועה, את הפרנסה, את החו”ל לקחו לנו, את החברים, את המשפחה, נשארנו רק אנחנו עם עצמנו. לקחו לנו הכל. מלמדים אותנו להרפות. מלמדים אותנו להיות חופשיים מבפנים. כמו נתן שרנסקי שישב בכלא הרוסי במקום הכי לא חופשי בעולם וכל יום הזכיר לעצמו למה הוא פה, ולמה דווקא הוא חופשי יותר מהסוהרים שלו ומהשופטים ששמו אותו שם.
חירות היא עניין פנימי. אין לה שום קשר במה שיש לי או אין לי. אי אפשר לקנות חירות בכסף. עקרון השמיטה בא אלינו ביג טיים ואומר לנו, תרפו, תרפו מכל מה שידעתם עד עכשיו. תחשבו שוב. הרפו ודעו את השם.
אין לנו על מי להישען.
אין.
הוירוס הזה מזכיר לנו את הפסוק שמבטא את היהירות האנושית העמוקה ביותר ‘ואני אמרתי בשלווי, בל אמוט לעולם’.
נדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם.
אבל בעצם אנחנו עבדים. עבדים לעוצמה, עבדים לכסף, עבדים לחלקים המפוחדים בתוכנו שתמיד מזכירים לנו שהנה, עד כאן אנחנו מסוגלים, מכאן והלאה זה ליחידי סגולה. מהשלב הבא אנחנו כבר מודרים. זו מנת חלקם של המוצלחים. לא שלי.
יציאת מצרים, משמעותה להאמין בעצמי.
להאמין שאני ראוי.
ראוי לשפע, ראוי לאהבה.
ראוי לגאולה.
ראוי לחירות.
ועוד היד נטויה.
שנזכה
❤️
(בהשראת שיעור הכנה לפסח של רות יאיר נוסבאום)
פרשת שלח לך
פרשת “שלח”. מי הם המרגלים? מהי ארץ ישראל? ואיפה אני בכל הסיפור הזה?
**
בני ישראל לא נכנסו לארץ. פחדו להיכנס, מה הם אשמים. ראו את הענקים, את הערים הבצורות, מפחיד, איך אפשר להיכנס ככה? נכון שחיכינו לזמן הזה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה געגועים, ייסורים וסבל במצרים, אוכלים חול במדבר, נופלים וקמים ונופלים, והכל כדי להגיע לארץ ישראל. אבל מה? כשאנחנו על הפתח, בדיוק עוד רגע שם, ממש צעד אחד נוסף, שם זה כבר מפחיד מדי. די, כבר אין כוח, גדול עלינו, להיכנס לארץ הקודש? עדיף להישאר בגלות. קל יותר בגלות.
להאמין בעצמי? איך אני יכול? תראה את כל האחרים, כמה הם גדולים, חזקים וחכמים ממני? אני לא יכול להיכנס לשם. זה מפחיד מדי, אני לא אצליח באמת. לא אצליח להאמין בעצמי. לא אצליח להיכנס לארץ ישראל שלי. אני בגלות. אני תלוש. אין לי בית. אין לי אדמה לחזור אליה. אני לא מאמין בעצמי.
**
“עִקַּר הַמִּלְחָמָה הִיא מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הָרָע… קֹדֶם שֶׁנִּכְנְסוּ לִלְחֹם מִלְחֶמֶת הַשֵּׁם לְנַצֵּחַ אֶת הָאוֹיְבִים וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁמְּסַבְּבִין אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהֵם בְּחִינַת הָעַכּוּ”ם שֶׁסְּבִיב אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּלַל כָּל הַמְּעַכְּבִים וְהַמּוֹנְעִים מִדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה.וּכְשֶׁהָאָדָם נִכְנָס לְהִלָּחֵם עִמָּהֶם, אֲזַי נִתְעוֹרְרִין עָלָיו קִטְרוּגִים גְּדוֹלִים וְרוֹצִים לְהַפִּיל אוֹתוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם..
אֲבָל בַּמֶּה יִהְיֶה בִּטְחוֹנוֹ חָזָק שֶׁלֹּא יִפֹּל מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, הָעִקָּר הוּא רַק אֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכְּשֶׁהוּא חָזָק בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְהִתְיָרֵא מִשּׁוּם מִלְחָמָה וְשׁוּם נִסָּיוֹן שֶׁבָּעוֹלָם.”
(ליקוטי הלכות)
**
הכניסה לארץ פירושה, לגדול, להיות מסוגל לצאת מהאמונה שאין בי כוחות. כניסה לארץ ישראל פירושו להתחיל להאמין בעצמי. לצאת מהגלות ולמצוא את מקומי באמת. להפסיק לנדוד. להפסיק לתת לאחרים את הכוח לטלטל אותי ולהשפיע על כל בחירה שלי. להיכנס לארץ הקודש פירושו לא להאמין לקולות הפנימיים שאומרים לי שאני חלש, שאני לא מסוגל, שאני אכשל, שאני לא טוב. “אל תאמין להם” שר שולי רנד. אל תאמין למרגלים שאומרים שאין סיכוי, אל תקשיב לקולות הייאוש שאומרים לך לחזור על עקבותיך. עכשיו זה הזמן שלך. תכנס לארץ, תגדל, תאמין.
“שוב אני לבד/ מה אני הולך לעשות עם זה/ לקום להאמין”
(אביתר בנאי)
מחשבות על מעשה מהינדיק (הקדמה לפסח)
אחת הדרכים להתבונן על הסיפור מעשה מהינדיק, ובכלל בסיפורי ר’ נחמן, היא בדרך של חלקי נפש שונים. כלומר, כל אחד מהדמויות בסיפור מגלמת חלק אחר בנפש.
ובכן, בן המלך נפל לשיגעון. לא עלינו. גם במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, קורה איזה מעשה שגעון, איזו נפילה לא מתוכננת, לא רצויה, גם שם בן המלך בטוח שהוא בן שפחה, שהוא לא בן מלך.
החוויה הראשונית של כל אדם באשר הוא היא חוויה של חוסר אונים. כולנו נולדים בתור תינוקות חסרי ישע, חסרי דעת, וכל מה שאנחנו מכירים זה לאכול, לישון ולעשות צרכים. וכמובן לבכות. תינוק כזה שנולד, לא רק שהוא לא חושב שהוא בן מלך, הוא אפילו לא יודע מה זה אומר. לאורך חיינו, אנחנו שוב ושוב חוזרים לנקודת חוסר האונים הזו, לשכחה, לאמונה שאנחנו לא באמת בני מלכים, אנחנו בני שפחות, או לחילופין הינדיק. ומה עושה הינדיק? בדומה לתינוק שנולד, הוא מקרקר ועושה קולות, הוא ערום, והוא לא אוכל כמו בני אדם רגילים.
**
המלך שמצטער על בנו, הוא כמובן אלוהים. אפשר לומר שגם אלוהים הוא חלק מסויים בנשמת האדם, שכן הוא כור מחצבתו, אולי אותה יחידה גבוהה שמשם כל הנשמות באות. יש חלק גבוה מגבוה בנשמת האדם שמצטער על אובדן הדרך, שרואה את הבלבול, את המצוקה, ומבכה על זה.
לאחר מכן באים הרופאים שלא מצליחים לרפאותו. מהם אותם רופאים? אותם חלקים בנפש שהם חיצוניים לאדם. כל מיני שמועות, מחשבות ואמונות שהאדם יונק מבחוץ, אבל הם לא באמת מבקשים קשר פנימי, הם באים לתקן במובן המתנשא. אלו אותן אמונות שכל אחד מאיתנו בלע בתור ילד מהסביבה וההורים, על כסף, על עבודה, על מוסריות ועוד. “צריך להיות ככה, וצריך לעשות ככה…”. מה אנחנו מרגישים כשאומרים לנו איך להיות? אנחנו מרגישים זרות, מרגישים שקר. שזה משחק שכולם משחקים, וזה צבוע, אנחנו לא רוצים להיות חלק מהמשחק הזו, אנחנו הינדיק.
**
אבל ההינדיק הוא סוג של פיטר פן. הוא לא רוצה להתבגר, לקחת אחריות, לחיות את החיים “האמיתיים”. האמנם? ההינדיק רוצה לחיות את החיים הכי אמיתיים, הכי אותנטיים, בלי משחקים, בלי שקרים, בלי חכמות. בלי להעמיד פנים. להיות חשוף, להיות ערום.
ואז בא החכם ואומר “אני מקבל עליי לרפאותו”.
צריך להעמיק במשפט הזה. המילים הללו של החכם, הן תחילת הריפוי. כמה מאיתנו קמים בבוקר ויש לנו הינדיק בתוך הראש שרוצה להמשיך לישון, לראות טלוויזיה וללכת לים? ההינדיק הזה רוצה חופש, חירות. מה כולנו עושים עם ההינדיק הזה? מנסים לרפא אותו כמו הרופאים – תשב, תקום, תתנהג יפה, תלך לעבודה, תתחתן, תלמד.
מה החכם עושה?
החכם הוא החלק בנפש שמסוגל לייצר קשר פנימי. ליייצר שיח. החכם הוא החלק שמסוגל לייצר תהליך של גדילה מתוך אמונה, מתוך הקשבה, ולא מתוך ביטול והכחשה. לכל אחד מאיתנו יש חלק כזה בנפש.. לרוב, כשאנחנו במצב של הינדיק, אנחנו לא רואים אותו, אבל הוא נמצא. בעצם ר’ נחמן אומר לנו, ככל שנהיה מסוגלים לייצר קשר פנימי אמיתי עם עצמנו, נוכל להפוך את ההינדיק שלנו לבן מלך. להחזיר עטרה ליושנה.
**
תחשבו על כל התחומים בחיים שלכם שהייתם הינדיק וגדלתם להיות בן מלך? אלו מקומות בחיים שכשרק חשבתם עליהם, הייתה לכם אלרגיה רגשית לזה. מלא אמונות ש”אני לא מסוגל, ואני לא יודע”. והיום, כשאתם נוחתים שם, אתם עם הרבה יותר בטחון, יש לכם חירות, תנועה, יצירתיות.
תהליך הריפוי של ההינדיק הוא תהליך שקורה כל הזמן. ר’ נחמן מגלה לנו בדרכו המופלאה שעלינו לגדל את ההינדיק שלנו להיות בן מלך שוב ושוב בכל תחום בחיים. הנקודה העמוקה של ההינדיק היא אמיתית, הוא רוצה חירות, אותנטיות, פשטות.
האם אנחנו מסוגלים לייצר את זה בחיים שלנו?
אם “נטפל” בהינדיק כמו הרופאים, כנראה שההינדיק שלנו יישאר הינדיק. אם נשכיל למצוא כל פעם, את נקודת החכם בנפש שלנו, הנקודה החומלת, הסבלנית, המחויבת לקשר אמיתי, נדע לגדול באמת, ולחזור להיות בני מלכים, בני-חורין.
שבוע נפלא!
