לפעמים הולכים לאיבוד. לפעמים לא יודעים כלום. פתאום סגר מתהדק, פתאום אין מוצא ואני באמת לא יודע. ואני גם לא יודע מה לשלוח בקבוצה. הכל נשכח ממני. כל מה שלמדתי, כל מה שצברתי, פתאום נאבד.מן חיות פנימי. שמתרוקנת.

ובמרוצת המחשבות האינסופיות כדרכה של המחשבה האנושית להתגלגל. נזכרתי בחתונה שלי, שכמעט לא היה לי את הטיש (התוועדות עם ניגונים) לפני החופה. וכל כך רציתי. חשבתי שלא יזרמו, שלא יקרה. ובסוף חבר טוב הביא גיטרה, לקח פיקוד והיה נפלא מאד מאד. וככה התחלתי לשמח את עצמי מתוך המחשבה על זה. מעט מעט. ואז נזכרתי ברבינו:
עָנָה וְאָמַר: מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כִּי אֲנִי עַתָּה רַק פְּרָאסְטִיק (פשוט) לְגַמְרֵי. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת וְכָפַל וְשִׁלֵּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְשֶׁהוּא רַק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי וְשֶׁהוּא פְּרָאסְטִיק.

היו רגעים שרבינו העיד על עצמו שהוא באמת לא יודע עכשיו. אבל שלא תטעו. אין זה אומר אובדן. הלא יודע של רבינו, הוא התרוקנות לצורך התמלאות:
וְאָז אָמַר שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וּכְלָל לֹא וְשֶׁהוּא רַק פְּרָאסְטִיק לְגַמְרֵי, רַק שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

וכשלא יודעים כלל. אפשר ואף צריך להחיות את עצמנו בדברים פשוטים פשוטים. אפילו משהו שהיה פעם מזמן. לשמוח במעט טוב כזה.ואז אפשר פתאום לחזור ולהתמלא לאט לאט.

וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה זֹאת הִתְחִיל לְדַבֵּר וּלְבָאֵר כָּל עִנְיָן הַנּוֹרָא הַהוּא אֵיךְ מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת הַפְּשִׁיטוּת מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
(שיחות הר”ן קנג)

אחרי זה רבינו אמר תורה גבוהה מאד שכתובה בליקוטי מוהר”ן תניינא עח’.
אבל ברגע שלפני, הוא באמת לא ידע כלום. אי הידיעה הייתה הכנה לידיעה חדשה לגמרי. השאלה האם אנחנו מסכימים לשהות לרגע במצב של אי ידיעה ולהרפות באמת?