אתמול חידדנו את ההבדל בין התעוררות והתחזקות. בפשטות – התעוררות זו תנועה של התחדשות, שאני רוצה להתחיל דבר חדש, למשל הבנתי שאני רוצה להיכנס לכושר או להתחיל לאכול בריא. אני רוצה להתחיל!.
התחזקות היא היכולת להמשיך את אותה התעוררות לאורך זמן בלי לדעוך.

פַּעַם אַחַת כְּשֶׁדִּבֵּר מוֹהֲרַנַ”ת (מורנו הרב רבי נתן) אֶת דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְעוֹרֵר אֶת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לַעֲבוֹדַת ה’, נַעֲנָה וְאָמַר: “אִם אֵינְכֶם מְשַׁמְּנִים וּמוֹרְחִים אֶת הַדִּבּוּרִים הָאֵלּוּ בִּתְפִלָּה – אֵינִי מְקַנֵּא בָּכֶם!”. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָמַר זֹאת לְעִנְיַן הַחִיּוּב ‘לְשַׁמֵּן וְלִמְרֹחַ’ אֶת דִּבּוּרֵי הַהִתְעוֹרְרוּת בְּלִמּוּד הַהִתְחַזְּקוּת שֶׁגִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ.
(שיח שרפי קודש, מערכת אמרות טהורות, קא)

יש כל מיני עיצות של התחזקות בתורת ברסלב (זוכרים את ‘היום אם בקולו תשמעו’? זו למשל עיצת התחזקות).
אחת מעיצות ההתחזקות של רבינו היא התפילה. כשאנחנו מתעוררים לדבר חדש ורוצים להתמיד בו, כוח התפילה יכול מאד לשמר את הגחלת ולחדש אותה שוב ושוב.
‘אנא ה’, תן לי כוח לשמור על בריאות גופי, שאתחזק ואתמיד בזה יום יום…’.
אדם יכול ממש תוך כדי דיבור, לפרט ולפתוח את מניפת התפילה שלו, ובתוך כך להתחזק מזה ולקבל מזה כוחות לעשייה שבה הוא חפץ.

“יצאתי משם באורות!!” – חוויה מוכרת לרבים מאיתנו, גם אם לא מדובר על תפילה עוצמתית או שיעור מאלף, אלא הופעה מוזיקלית או פסטיבל מעיף, או אפילו שיחת נפש עמוקה.
לזה קוראים התעוררות (לא התנועה הירושלמית). הכוונה שאני מתעורר ונפתח לי הלב להתחדשות, למחשבות חדשות, והרבה פעמים גם לאופק חדש שאני רוצה להתחיל ללכת לכיוונו.

והנה הצד השני:
מוֹהֲרַנַ”ת (מורנו הרב רבי נתן) אָמַר:” עַל כׇּל כַּף הִתְעוֹרְרוּת – צְרִיכִין לָזֶה קְעָרָה מְלֵאָה שֶׁל הִתְחַזְּקוּת”.
(שיח שרפי קודש, מערכת אמרות טהורות, קלז)

כשאני מתעורר למשהו, הדרייב שאני נמצא בו מחזיק לרוב יום יומיים אולי קצת יותר. אחרי כמה ימים זה דועך. לכן רבי נתן אומר פה יסוד גדול – התעוררות זה אחלה, זה אור גדול, אבל אם אין לך כלי להחזיק ולתחזק את האור הזה לאורך זמן, אתה תיפול מזה. התחזקות היא היכולת להמשיך את האור אל תוך שגרה יומיומית, ולא לבנות על ההיי שהעיף אותי כי זה דבר חולף. לכן עיקר העבודה שלנו היא לא לחפש אורות אלא לבנות כלים ולהוריד את האור למעשה.

רובינו מכירים את נקודת השבר שיוצא מאיתנו המשפט “אבל למה אתה עושה לי את זה?”. להבדיל, בסוף הפרשה הקודמת (שמות) גם משה פונה לה’ ואומר “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?”. את פרשת וארא פותח הפסוק “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'”. ר’ נתן מלמדנו סוד פנימי על הפסוק הפשוט הזה:

ִּכָּל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה עַל ה’ יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ מֵהַסְתָּרַת הָאֱמֶת שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין דַּרְכֵי ה’ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג. פירוש: הקושיה שמשה מקשה על הנהגת ה’ נובעת מהסתרת האמת. כל השאלות שיש לנו על העולם כמו איך יש רשע שטוב לו וצדיק שרע להם, נולדים מאותה אמת שאין בכוחנו לראות.

וְזֶהוּ, “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים”, בְּחִינַת דִּין. “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'”, בְּחִינַת רַחֲמִים. פירוש: הפסוק מורכב משני חלקים. החלק הראשון מרמז על מידת הדין, והחלק השני על מידת הרחמים. כך מקובל לקרוא את התורה. אלוקים=דין. הוי”ה=רחמים.

הַיְנוּ שֶׁהוֹדִיעוֹ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹקִים וְהַכֹּל אֶחָד, כִּי מִדַּת הָרַחֲמִים וּמִדַּת הַדִּין הַכֹּל אֶחָד בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג זֹאת, כִּי עֶצֶם אֲמִתַּת דְּרָכָיו וּמִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג. פירוש: בפסוק הפשוט הזה, מקופל מסר למשה ולנו – “במציאות שלכם יש פירוד בין מידות הדין והרחמים, וזה נראה סותר. אין בכוחכם ובמוחכם להשיג את האמת האמיתית שבעצם הכל אחד. גם הדין וגם הרחמים יוצאים משורש אחד”.

כִּי הָאֱמֶת צָרִיךְ לְהִתְבָּרֵר בְּזֶה הָעוֹלַם הַבְּחִירָה דַּיְקָא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, אָז יִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת בִּשְׁלֵמוּת, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁזֶּה עִקַּר הָאֱמֶת בְּחִינַת כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ. פירוש: תהליך בירור האמת הוא תהליך ארוך, וכל אחד מאיתנו הנבראים (המקבלים) מברר בכוח הבחירה שלו את הסוגיה הזו, עד שלעתיד לבוא האמת הזו תהיה גלויה לכל.

יום ראשון הוא יום מצויין לדבר על התחלות. במיוחד בסגר מתמשך ומתארך שבו הימים נראים אותו הדבר בדיוק. אחד הדגשים החשובים ביותר בתורת ההתחדשות הוא להתחיל מחדש:

וְטוֹב שֶׁיֹּאמַר הָאָדָם בִּשְׁעַת הִתְבּוֹדְדוּת הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל לְהִתְדַבֵּק בְּךָ. וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת.

אם אני מעמיס על היום את כל השבוע שעבר ואת כל החודש והשנה שעברו, אני כבר מגיע עם הלשון בחוץ. צריכים להרגיל את עצמנו לומר היום אני מתחיל, כאילו שלא היה כלום לפני כן.

כי כל ההמשכות הולכין אחרי ההתחלות. המשכה היא הזרמה של אור ושפע חדשים.

כִּי מִמַּה נַּפְשָׁךְ? (= מה ההבדל?בין כך ובין כך תגיע לאותה תוצאה.) אִם מִקֹּדֶם הָיָה טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, וְאִם חַ”ו מִקֹּדֶם לֹא הָיָה טוֹב, בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. (שיחות הר”ן רל”ד).

תראו איזו מחשבה פשוטה. בין כה וכה, ההתחלה תביא איתה טוב, גם אם מקודם היה כבר טוב.
שנזכה לעוד התחלות חדשות🔥

אז למה זה כל כך חשוב? שימו לב לטקסט הנוקב הזה של רבי נתן:
כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאָדָם זוֹכֶה לִתְפִלָּה בִּשְׁלֵמוּת, עֲדַיִן אֵין לוֹ מָקוֹם לַה’ וַעֲדַיִן הוּא נָע וָנָד וּמְטֻלְטָל.
וַאֲפִלּוּ אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עֲדַיִן אֵינוֹ בָּטוּחַ שֶׁיִּשָּׁאֵר קַיָּם עַל עָמְדוֹ, כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה יַּעֲבֹר עָלָיו.

רבי נתן מבהיר לנו. לימוד תורה הוא כנראה הדבר הכי חשוב בפרקטיקה היהודית ואין להמעיט בערכו. אבל אם לא מצרפים אליו תפילה, אפשר ליפול גם אלו שלומדים ביותר:
כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה בְּהַתְמָדָה גְּדוֹלָה כַּמָּה שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ מְאֹד וְנִתְרַחֲקוּ מִן הַתּוֹרָה לְגַמְרֵי.
עַל כֵּן עִקַּר הַמָּקוֹם וְהַמַּעֲמָד דִּקְדֻשָּׁה הוּא תְּפִלָּה, כִּי עַל יְדֵי תְּפִלָּה זוֹכִין לִשָּׁאֵר קַיָּם עַל עָמְדוֹ תָּמִיד אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה.(ליקוטי הלכות הונאה ג סעיף ב)

תפילה היא העוגן שלנו. מה שמחזיק אותנו עם לב ער, עם געגוע, ועוזר לנו לצאת מהאוטומטיות של החיים, גם אם זה לימוד תורה🔥

רבינו מאד עודד את התלמידים שלו להיות עצמאיים, להביא את הלב שלהם והאמת שלהם לתוך התפילה, לתוך הלימוד, לתוך החיים. לא לחיות את החיים מתוך שינה.

מדי פעם אני אניח כאן עדויות על רבינו בעצמו, ועל הנהגותיו. דברים שגם כל אחד מאיתנו הפשוטים יכולים לקחת וללמד את עצמנו את האומנות הזו, כל אחד לפי כוחו ובחינתו.

סִפֵּר שֶׁבִּימֵי יַלְדוּתוֹ כְּשֶׁהָיָה סוֹעֵד סְעֻדָּתוֹ, הָיָה אַחַר־כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז עַל כָּל סֵדֶר אֲכִילָתוֹ, וְלֹא הָיָה מִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ. רַק מֵעַצְמוֹ נָתַן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז עַל כָּל סֵדֶר אֲכִילָתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין לוֹ מִתְּחִלָּה מְעַט יֵין־שָׂרָף וַחֲתִיכָה לֶעקִיךְ [עוּגָה], וְאַחַר־כָּךְ צְנוֹן שֶׁקֹּדֶם הָאֲכִילָה וְכוּ’ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל סֵדֶר הַסְּעֻדָּה, הָיָה מְסַדֵּר שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר בִּפְרָט:
(חיי מוהרן רלז’)

למי מאיתנו שמברך ברכת המזון, אנחנו לגמרי יכולים ליפול לשינה ואוטומטיות בברכה הזו.
אם נרגיל את עצמנו ללמוד להודות בפרט בשפה שלנו על כל דבר ודבר שאכלנו, אני בטוח שנוכל ללמוד ולקבל מזה המון, ולהבין כמה שפע וחסד יש לנו בחיים.

מזמין אתכם לנסות את התרגול הזה 🙂

*הערה – לרוב כשכתוב ‘בלשון אשכנז’ הכוונה בלשון שהאדם רגיל לדבר בה יום יום. כל אחד בשפתו הוא.

איך מה שקורה בעולם הוא השתקפות של הפנימיות שלי ולהיפך?
כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחֲלוֹקוֹת. הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר. וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת, בֵּין הַשְּׁכֵנִים וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו.
וְדַע, שֶׁהַכֹּל אֶחָד.שֶׁהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבִּפְרָטִיּוּת בֵּין אִישׁ וּבֵיתוֹ וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ”ל הוּא גַּם־כֵּן מַמָּשׁ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַמְּלָכִים וְהָאֻמּוֹת. כִּי כָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, הוּא בְּחִינַת אֻמָּה מְיֻחֶדֶת וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה עִם זֶה.

יש פה שתי הנחות: 1. העולם מלא במחלוקות. 2.הכל אחד. הדינמיקה בין בני הבית, זהה לדינמיקה בין ערים, ואומות וכו’.

כִּי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא עוֹלָם קָטָן, וְנִכְלָל בּוֹ כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
וְעַל־כֵּן לִפְעָמִים כְּשֶׁאֶחָד יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ בַּיַּעַר יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מְשֻׁגָּע. וְזֶה נַעֲשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ וְנִכְלָלִין בּוֹ לְבַד כָּל הָאֻמּוֹת, וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה בָּזֶה. וּמֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ לְגַמְרֵי מֵחֲמַת הִתְהַפְּכוּת הַדֵּעוֹת שֶׁבּוֹ.

הכוחות המנוגדים פועלים בעולם. זו המציאות. והם גם מתנגחים ורבים אחד עם השני. אותם כוחות מתלבשים בכל מיני הופעות בעולם. זה יכול להיות בין אומות, זה יכול להיות בין בני הבית, וזה קורה גם בתוך כל אדם פנימה. מחלוקת פנימית. ולכן, אם אני לבדי ואני לא יודע איך לנהל את המרחב הפנימי שלי, אני באמת יכול להשתגע (זו הסיבה שרובינו שולפים פלאפון במצבים של לבד. להשתיק את הקולות האלו)

ושימו לב למשפט הבא:
אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּיִשּׁוּב בֵּין אֲנָשִׁים יֵשׁ מָקוֹם לְהַמִּלְחָמָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל אֶחָד מֵהַבְּנֵי בַיִת אוֹ בֵּין הַשְּׁכֵנִים.

רבינו אומר דבר מדהים – כשאני לא מצליח לעשות שלום פנימי בין אותן קולות, ויש לידי אנשים, המחלקות הפנימית שלי מושלכת על הסביבה. פתאום מי שגר איתי בבית או לידי, הוא ביטוי של אחד הקולות הפנימיים שאני לא מצליח ליישב בתוכי.

אתם קולטים את זה?
זה מדהים ומטורף.

השורה התחתונה היא כזו (לעניות דעתי) – גזרתי משפט מתחילת השיחה ואסיים איתו:
וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ הַתַּכְלִית – שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָאָדָם מֵת, כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לֹא יִהְיֶה עוֹד, וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה.
אני מרגיש שרבינו אומר לנו פה – תפסיקו להתעסק עם המחלוקות עצמן. זה לא העניין האמיתי! יש תכלית לעולם, יש תכלית למציאות שלנו כאן. המחלוקות מסיטות אותנו מהתכלית האמיתית.

לקריאת כל השיחה בשיחות הר”ן עז’