שבת הקרובה מכונה “שבת שירה”, בגלל שירת הים שאחרי קריעת ים סוף. אבל אולי אפשר גם להגיד שזו “שבת האמונה”. פרשתנו מלאה בהתעסקות באמונה. השם מוליך את העם לארץ ישראל דרך הים באופן לא מובן, מה שמצריך מעם ישראל התגברות אמונית, עד לחציית ים סוף והשירה שלאחריה שפותחת במילים “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו“. פרשת ה-מן, כולה אמונה, שכן אסור לאגור מן מיום למחרת. כל יום צריך להאמין שהשם יביא מחר פרנסה חדשה לאותו היום. מגלה לנו רבי אהרון מקרלין על הפסוק ” וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא” – המילים מָן הוּא מרכיבות יחד את המילה אמונה. ולבסוף מלחמת עמלק המפורסמת, שם אהרון וחור תומכים את ידי משה וזה אחד הפסוקים האהובים על רבינו “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה“.
יציאה ממצרים דורשת הרבה מאד אמונה. נורא קשה לצאת ממצרים, כל אחד מכיר את המצרים שלו ואת הקושי הגדול שלו להאמין ביכולת שלנו לצאת משם. לרובינו קשה לתפוס שאמונה זה דבר נלמד ונרכש. כל הנפילות של עם ישראל בפרשה ובכלל הם חלק מתהליך הלמידה של האמונה. כי איך לומדים ללכת אם לא נופלים שוב ושוב. אמונה יכולה להתחיל בנקודה קטנה בתוכינו, ויש לה אפשרות לגדול ולצמוח:
“כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי אֱמוּנָה, יֵשׁ אֱמוּנָה שֶׁהוּא רַק בַּלֵּב וְהָעִקָּר שֶׁצָּרִיך לִהְיוֹת לָאָדָם אֱמוּנָה כָּל כָּך עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים… וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמשֶׁה וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה שֶׁהָיָה לוֹ אֱמוּנָה כָּל כָּך גְּדוֹלָה עַד שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּיָדָיו הָיָה הָאֱמוּנָה כָּל כָּך גְּדוֹלָה” (ליקוטי מוהר”ן צא).
אפשר ללמוד מכאן בפשטות גמורה, שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד איך לגרום לאמונה שלו להתפשט בתוכו מהלב אל כל האיברים כולם. אמונה יכולה להיות דבר ממש מוחשי. כשאדם חדור מטרה באמת, אפשר להרגיש איך כל תא בגוף שלו מגוייס לדבר הזה. את זה אנחנו רוצים ללמוד ממשה רבינו. אז גם אם יש לנו נפילות באמונה, לזכור שזה חלק מתהליך הלמידה, בדיוק כמו בני ישראל, אבל אם נהיה סבלניים, ונסכים לקום מהנפילות, אולי גם נבנה את עצמנו לאט לאט לכיוון המדרגה של משה רבינו, עד שהאמונה הזו מנקודה חלשה ודהויה בתוכינו, תהפוך להתפשטות גדולה לכל האיברים כולם, ונזכה לבחינת ” וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה” באמת.
