ה’ רוצה בטובתי וכל האירועים שקורים לי באים לטובתי וכדי לעורר אותי להיזכר בזה. זו הנחת יסוד אמונית שכולנו שוכחים כל הזמן. בתורה נד’ בליקוטי מוהר”ן רבי נחמן מדבר על שמירת הזכרון הזה, שלא לשכוח את חוויית החיים הזו. אבל בגלל אנושיותנו אנחנו נופלים ושוכחים את זה כל הזמן. אלו הזמנים שבהם משתלט עלינו כוח המדמה, שהוא סוג של פייק ניוז פנימי שאומר לי “החיים שלך דפוקים, השם לא אוהב אותך, ואף אחד לא אוהב אותך, תהיה עצוב”. וכל העבודה שלנו בחיים הקצרצרים האלו היא לחזור ולהזכיר לעצמנו שכוח המדמה הוא כוח שאנחנו יכולים לבחור איך להשתמש בו בלי שהוא ישתלט עלינו, ולהזכיר לעצמנו שאכן השם רוצה בטובתינו.
“שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַדַּעַת, ע”י זה נוֹפֵל מֵאַהֲבַת הַ’ יִתְבָּרַךְ, לָאַהֲבוֹת הַבַּהֲמִיּוֹת, וְאָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו כֹּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כֹּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, וְעַל־יְדֵי הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה, נִפְגָּם הַזִּכָּרוֹן וְנוֹפֵל לְשִׁכְחָה”
הפייק ניוז הזה, הוא הדעת האמיתית שלנו שהסתלקה לה, פתאום במקום אהבת השם, אהבת החיים, אהבת עצמי, אני נופל לאהבות בהמיות – אהבת הנטפליקס, אהבת הגלידה ואהבת העצבות. ואז אני נופל לשכחה. שכחתי את האמת. מה האמת? שאני אהוב, שאני טוב, שהשם איתי.
“וְזֶה שֶׁמְּנַגֵּן בַּיָּד עַל הַכְּלִי, הוּא מְקַבֵּץ וּמְלַקֵּט בַּיָּד אֶת הָרוּחַ טוֹבָה, מִתּוֹךְ עַצְבוּת רוּחַ. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ נַגֵּן, שֶׁיֵּדַע לְקַבֵּץ וְלִלְקֹט וְלִמְצֹא חֶלְקֵי הָרוּחַ אַחַת לְאֶחָת, כְּדֵי לִבְנוֹת הַנִּגּוּן, הַיְנוּ הַשִּׂמְחָה…”
השמחה היא דבר שנבנה אחת לאחת, וצריך לברר מתוך עצבות הרוח, את החלקים הטובים, וקומה אחרי קומה לבנות את השמחה על ידי הניגון.
“וְזֶה בְּחִינַת: (תהלים עז): “אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׁ רוּחִי”… בְּחִינַת הַנִּגּוּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע. כִּי שְׁמִירַת הַזִּכָּרוֹן הוּא עַ”י נִגּוּן בַּיָּד, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה”
רבינו אומר שאם אנחנו רוצים לא לשכוח, ולא לתת לכוח המדמה להשתלט עלינו, אנחנו צריכים ללמוד את מלאכת הניגון שהיא מלאכת בניית השמחה. ככה לא נופלים לשכחה. או שגם אם נופלים אליה, תמיד אפשר להיזכר מחדש.
והנה לחן יפהפה של זמרת מוכשרת – נעמי חשמונאי (שהיא גם חברה טובה) לפסוקים הנפלאים הללו.