” וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה”

פרשת שמות. בני ישראל במצרים, קורסים תחת עבודת פרך. הם זועקים להשם מרוב כאב.
מקובלנו שפרשת השבוע מגלמת איזה מימד רוחני במציאות שמלווה אותנו. נכנסנו לימי השובבי”ם (ראשי תיבות של פרשיות השבוע הקרובות. ימים שנוהגים להתענות בהם. מן הזדהות עם הסבל במצרים):
וְזֶה בְּחִינַת שׁוֹבָבִי”ם שֶׁבָּהֶם נוֹהֲגִים הַכְּשֵׁרִים לְהִתְעַנּוֹת וְלִצְעֹק לַה’ יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלּוֹת וּסְלִיחוֹת, כִּי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן גָּלוּת מִצְרַיִם וּגְאֻלָּתָם שֶׁהָיָה עַל-יְדֵי צְעָקָה כַּנַּ”ל. וּכְמוֹ כֵן צְרִיכִין עַתָּה בַּגָּלוּת הַזֶּה כַּנַּ”ל

גלות מצרים מסמלת את כל הגלויות של כולנו, בכללי ובאישי. בעבר ובהווה :

וְזֶהוּ (יִרְמְיָה ג, יד) “שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים”, שֶׁעִקַּר כָּל הַצָּרוֹת וְהַגָּלֻיּוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן, הֵם עַל-יְדֵי חֶסְרוֹן הַדַּעַת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שׁוֹבָבִים, שֶׁכָּל אֶחָד הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם כְּמוֹ מְשֻׁגָּע וְשׁוֹבָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נז, יז): “וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ”.

אתם מבינים?
אם אנחנו מרגישים בגלות, בצרה, זה רק בגלל חוסר יישוב הדעת. הקשר למאורעות הוא קשר פנימי שאנחנו יוצרים, הפרשנות שלנו למאורעות. כי מי שיש לו יישוב הדעת, לא ירגיש בגלות.

וּכְשֶׁיָּבִין הָאָדָם בְּעַצְמוֹ כָּל זֹאת אֵיךְ הוּא שׁוֹבָב וּמְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, כִּי הוֹלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי, בְּוַדַּאי יָחוּס עַל עַצְמוֹ וְיִצְעַק הַרְבֵּה לַה’ יִתְבָּרַךְ, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְפִי בְּחִינָתוֹ לְהוֹלִיד הַמֹּחִין וְהַדַּעַת, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה עִקַּר הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן כַּנַּ”ל.

בכל פעם שאני מרגיש בצרה, אני בסוג מסויים של שגעון. הסתלקה ממני הדעת שלי. לכן, כמו בני ישראל במצרים, אני צריך ללמוד לזעוק ולהתפלל להשם, ועל ידי התפילות, אני מוליד דעת חדשה, או כמו שאומרים בברסלב ע”פ הקבלה התחדשות המוחין.

שנזכה לצאת מהשגעון ומהשובבות!