נמשיך את הנקודה של צעדים קטנים. אחת התורות המפורסמות בברסלב היא תורה רעב’ (בגלל שהמילה שלילית, כתוב בליקוטי מוהר”ן ‘ערב’).
אם אתם שומעים ברסלבים מדברים על היום אם בקולו תשמעו, תדעו שזו התורה הזו. וזה הולך ככה:
הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תְּהִלִּים צ”ה), זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.
את הפסוק המצוטט מתהילים שרים כל שבת בקבלת שבת. רבינו מדייק בלשון הפסוק את המילה היום.
שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי־אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה.
אם אתם זוכרים, אתמול רבי נתן הביא את הפסוק מספר משלי “וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ”, כדי להמחיש את הטיפשות לכאורה בזה שכשאדם נכנס למסע, לתהליך עם הרבה שלבים, הוא מסתכל ישר לסוף התהליך ועל כל מה שהוא צריך לעבור שם, ורק מהמחשבה הזו הוא כבר מתעייף. ככה בדיוק מסביר רבינו בתורה זו:
כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה’, נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ.
זוכרים את המעשה מאבן גדולה?
מסעות כאלה ארוכים של תיקון של חיים, זה דבר כבד מאד לסחוב. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לזה כמו שזה.
ולכן העיצה היא כזו:
אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל, וְגַם שֶׁלֹּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם, לֵאמֹר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת.
בדיוק כמו שרבי נתן תאר. הדחיינות שלנו מופיעה מכיוון שהמסע כבד מדי. לכן צריך להתחיל בצעד אחד קטן היום.
כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, ‘הַיּוֹם’ דַּיְקָא, וְהָבֵן.
כל מה שיש לנו זה היום! מחר זה עולם אחר. מי יודע מה יהיה מחר. עלינו לעשות את החובה שלנו להיום בלבד. וזה סוד גדול ועיצה נפלאה לכל אחד ואחת, בכל תחום.