אני רוצה לשתף אתכם שאתמול בלילה סיימתי חלק ראשון בספר חיי מוהר”ן, שזה כבר תקופה שאני קורא כל יום פסקה. לכאורה לא לימוד גדול מאד, לא הרבה זמן ביום, וגם ממש לא זוכר הכל או הרוב. אבל בעקבות הדברים שלמדנו השבוע על מעט מעט, אני משתדל להתחזק בזה ולהתמיד בזה. ויש לזה ערך גדול מאד. כי מי זוכה בכלל לסיים ספרי קודש? אצלי הכל זה שביבי התחלות וקרעים של פה ושם.
**
הבוקר נקרא קטע יפהפה משיחות הר”ן כז’ שמדבר על שתי תנועות הפוכות ומיישב אותם בטעם ובדעת:

אַע”פ שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד מְאד בַּעֲבוֹדַת ה לְהִזְדָּרֵז מְאד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת ה כִּי עִקָּר הוּא הָעֲשִׂיָּה, לִלְמד הַרְבֵּה וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִשְׁפּךְ לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה

זו התנועה הראשונה הזריזות. יש עניין גדול לעשייה, לעשות בלי להתמהמה, בלי להסס, להרבות בעשייה, במצוות ומעשים טובים, ללמוד הרבה ולעבוד את השם בכל מיני עבודות. ורבינו מדרבן את חסידיו ואותנו להשתדל להתמיד ולהרבות בהתבודדות ותפילות ולימוד תורה.
עם זאת, יש גם את הצד השני:

אַעפ”כ אַל תְּהִי נִבְהָל כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים עִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה אַל תְּהִי נִבְהָל מִפְּנֵי זֶה לֵאמר *מָתַי אוּכַל לְקַיֵּם אַחַת מֵהֵנָּה מִכָּל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ, מִכָּל שֶׁכֵּן כֻּלָּם?

אין אדם שלא מכיר את התחושה הזו, שגם שאני מתעורר לדבר שבקדושה, שאני רוצה לגדול ולהתפתח, ואני רואה כמה פרטים ותחומים והשקעה זה דורש ממני, אני ישר מרגיש שאין סיכוי שאצליח. שזה יותר מדי וגדול עליי. ואז אני נבהל, וחוזר לחוסר עשייה.
לכן רבינו ממשיך ומחזק אותנו:

כִּי צָרִיךְ לְבַל יִהְיֶה מְבהָל לַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת רַק לֵילֵךְ בְּנַחַת בְּהַדְרָגָה מְעַט מְעַט
וְלא שֶׁיְּהֵא מְבהָל וּמְבֻלְבָּל שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם וְלַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת וּמֵחֲמַת זֶה נִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּשְׂרֵפָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמֵּחֲמַת הַבֶּהָלָה חוֹטְפִין מַה שֶּׁאֵין צְרִיכִין. רַק צָרִיךְ לִנְהג בְּהַדְרָגָה בְּנַחַת מְעַט מְעַט.

אם כן, בניגוד אולי לזריזות, או כאזהרה מזריזות ללא יישוב הדעת, רבינו מלמד אותנו את סוד בהדרגה והמתינות. לא לחטוף הכל בבת אחת, אלא לבנות את הדבר טיפה אחר טיפה, צעד אחרי צעד.

ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א’, אות ד’.

נמשיך את הנקודה של צעדים קטנים. אחת התורות המפורסמות בברסלב היא תורה רעב’ (בגלל שהמילה שלילית, כתוב בליקוטי מוהר”ן ‘ערב’).
אם אתם שומעים ברסלבים מדברים על היום אם בקולו תשמעו, תדעו שזו התורה הזו. וזה הולך ככה:

הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תְּהִלִּים צ”ה), זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

את הפסוק המצוטט מתהילים שרים כל שבת בקבלת שבת. רבינו מדייק בלשון הפסוק את המילה היום.

שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי־אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה.

אם אתם זוכרים, אתמול רבי נתן הביא את הפסוק מספר משלי “וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ”, כדי להמחיש את הטיפשות לכאורה בזה שכשאדם נכנס למסע, לתהליך עם הרבה שלבים, הוא מסתכל ישר לסוף התהליך ועל כל מה שהוא צריך לעבור שם, ורק מהמחשבה הזו הוא כבר מתעייף. ככה בדיוק מסביר רבינו בתורה זו:
כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה’, נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ.
זוכרים את המעשה מאבן גדולה?
מסעות כאלה ארוכים של תיקון של חיים, זה דבר כבד מאד לסחוב. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לזה כמו שזה.

ולכן העיצה היא כזו:
אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל, וְגַם שֶׁלֹּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם, לֵאמֹר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת.

בדיוק כמו שרבי נתן תאר. הדחיינות שלנו מופיעה מכיוון שהמסע כבד מדי. לכן צריך להתחיל בצעד אחד קטן היום.
כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, ‘הַיּוֹם’ דַּיְקָא, וְהָבֵן.

כל מה שיש לנו זה היום! מחר זה עולם אחר. מי יודע מה יהיה מחר. עלינו לעשות את החובה שלנו להיום בלבד. וזה סוד גדול ועיצה נפלאה לכל אחד ואחת, בכל תחום.

ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א’, אות ג’.

בוקר אור קבוצה קדושה🔥
נמשיך את הצעד הקטן של אתמול. רבי נתן העיד על עצמו שהתייאש מהלימוד וכמעט נעשה בטלן כי לא ידע לעשות צעדים קטנים. ככה בדיוק הוא מנחה את הלומד בספרו בהקדמה לליקוטי הלכות:

חָלִילָה לְהַמְעַיֵּן לְהִתְבַּהֵל וְלִפְחֹד אֵיךְ אֶפְשָׁר לִתְפֹּס בְּמֹחַ וָשֵֹכֶל דָּרוּשׁ אָרֹךְ מְאֹד כָּזֶה, כִּי עַל זֶה נֶאֱמַר ( משלי יז, כד), “וְעֵינֵי כְּסִיל בִּקְצֵה הָאָרֶץ“. אֲבָל הֶחָכָם אוֹמֵר, הַיּוֹם אֶלְמֹד מְעַט וּמָחָר מְעַט.
וְזֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בְּנֵי הַנְּעוּרִים לֵידַע מְאֹד, וְחוֹבָה עַל מוֹרֵיהֶם וְרַבֵּיהֶם לְהוֹדִיעֵם זֹאת לְבַל יִתְבַּהֲלוּ וְיִפְחֲדוּ כְּלָל מִדָּרוּשׁ אוֹ חִדּוּשׁ אָרֹךְ, רַק יָשִֹימוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם עָלָיו כַּסֵּדֶר מְעַט מְעַט וְיִקְשְׁרוּ בִּתְחִלָּה עִנְיָן אֶחָד עַד שֶׁיָּבִינוּ אוֹתוֹ קְצָת, וְאח”כ יֵלְכוּ לְהַלָּן כַּסֵּדֶר בְּהַדְרָגָה מֵחִדּוּשׁ לְחִדּוּשׁ, וּמֵעִנְיָן לְעִנְיָן עַד שֶׁיִּגְמְרוּ עַמּוּד אוֹ דַּף אֶחָד וְכֵן יֵלְכוּ כַּסֵּדֶר בְּכָל פַּעַם מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּלִי בֶּהָלָה וּבִלְבּוּל וְאָז יָבוֹאוּ עַל מְקוֹמָם בְּשָׁלוֹם וְיוּכְלוּ לְהָבִין אֲפִלּוּ דָּרוּשׁ אָרֹךְ מְאֹד, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ מֻפְלָג בְּיוֹתֵר.

עיצה מופלאה של רבי נתן גם עבורינו, שאיננו מופלגים ביותר, כך אולי נזכה למעט טוב.

ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א’, אות ב’.