פרשת “שלח”. מי הם המרגלים? מהי ארץ ישראל? ואיפה אני בכל הסיפור הזה?
**
בני ישראל לא נכנסו לארץ. פחדו להיכנס, מה הם אשמים. ראו את הענקים, את הערים הבצורות, מפחיד, איך אפשר להיכנס ככה? נכון שחיכינו לזמן הזה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה געגועים, ייסורים וסבל במצרים, אוכלים חול במדבר, נופלים וקמים ונופלים, והכל כדי להגיע לארץ ישראל. אבל מה? כשאנחנו על הפתח, בדיוק עוד רגע שם, ממש צעד אחד נוסף, שם זה כבר מפחיד מדי. די, כבר אין כוח, גדול עלינו, להיכנס לארץ הקודש? עדיף להישאר בגלות. קל יותר בגלות.
להאמין בעצמי? איך אני יכול? תראה את כל האחרים, כמה הם גדולים, חזקים וחכמים ממני? אני לא יכול להיכנס לשם. זה מפחיד מדי, אני לא אצליח באמת. לא אצליח להאמין בעצמי. לא אצליח להיכנס לארץ ישראל שלי. אני בגלות. אני תלוש. אין לי בית. אין לי אדמה לחזור אליה. אני לא מאמין בעצמי.
**
“עִקַּר הַמִּלְחָמָה הִיא מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הָרָע… קֹדֶם שֶׁנִּכְנְסוּ לִלְחֹם מִלְחֶמֶת הַשֵּׁם לְנַצֵּחַ אֶת הָאוֹיְבִים וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁמְּסַבְּבִין אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהֵם בְּחִינַת הָעַכּוּ”ם שֶׁסְּבִיב אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּלַל כָּל הַמְּעַכְּבִים וְהַמּוֹנְעִים מִדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה.וּכְשֶׁהָאָדָם נִכְנָס לְהִלָּחֵם עִמָּהֶם, אֲזַי נִתְעוֹרְרִין עָלָיו קִטְרוּגִים גְּדוֹלִים וְרוֹצִים לְהַפִּיל אוֹתוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם..
אֲבָל בַּמֶּה יִהְיֶה בִּטְחוֹנוֹ חָזָק שֶׁלֹּא יִפֹּל מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, הָעִקָּר הוּא רַק אֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכְּשֶׁהוּא חָזָק בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְהִתְיָרֵא מִשּׁוּם מִלְחָמָה וְשׁוּם נִסָּיוֹן שֶׁבָּעוֹלָם.”
(ליקוטי הלכות)
**
הכניסה לארץ פירושה, לגדול, להיות מסוגל לצאת מהאמונה שאין בי כוחות. כניסה לארץ ישראל פירושו להתחיל להאמין בעצמי. לצאת מהגלות ולמצוא את מקומי באמת. להפסיק לנדוד. להפסיק לתת לאחרים את הכוח לטלטל אותי ולהשפיע על כל בחירה שלי. להיכנס לארץ הקודש פירושו לא להאמין לקולות הפנימיים שאומרים לי שאני חלש, שאני לא מסוגל, שאני אכשל, שאני לא טוב. “אל תאמין להם” שר שולי רנד. אל תאמין למרגלים שאומרים שאין סיכוי, אל תקשיב לקולות הייאוש שאומרים לך לחזור על עקבותיך. עכשיו זה הזמן שלך. תכנס לארץ, תגדל, תאמין.

“שוב אני לבד/ מה אני הולך לעשות עם זה/ לקום להאמין”
(אביתר בנאי)