שאינו יודע לשאול? (פסח)

חכם,  רשע ותם, מילא, אבל מה פירוש שאינו יודע לשאול? איך חשבו על סיווג כל כך לא סטריאוטיפי כמו האחרים?
בהתבוננות פשוטה בהגדה יש המון עניין בשאלות. יש ארבע קושיות, יש שיר שכולו שאלות ‘אחד מי יודע? ‘, ובכלל ההנחיה המפורסמת להורים היא לגרום לילדים לשאול שאלות. מה יש בשאלה שכל כך חשוב?
**
אחת הטעויות הנפוצות היא שיש מחשבה אווילית שלדתיים יש תשובות, או שחוזר בתשובה זה אדם שמצא תשובות לשאלות שלו. אז לא. לדתיים (או עובדי השם) יש דווקא הרבה פעמים יותר שאלות, ויעידו מי ששירתו בצבא עם בייניש”ים.
בתורה יב’ בליקוטי מוהרן תניינא, רבינו אומר שכשאדם במצוקה ואינו מרגיש שם את ה’ יתברך הוא צריך לצעוק לחלל שאלה אחת: איה??

” וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה”

העניין הוא שתשובה היא תמיד שלב ביניים אל השאלה הבאה. את אלוהים אי אפשר באמת לתפוס, ואת עצמנו גם אי אפשר באמת לתפוס. אם נישאר בתשובה יותר מדי סימן שאיבדנו את התנועה והחיות. לכן אדם צריך לעשות כל הזמן תשובה על התשובה הראשונה, כדי להמשיך לנוע. ומה באמת עושים כשחוזרים בתשובה? שואלים שאלות.
**
אם כן, אחד מארבעת הבנים הוא זה שאינו יודע לשאול. ואולי יותר משלושת האחרים, ראוי שניתן לו הכי הרבה תשומת לב, כי לשאול שאלות עמוקות זו אמנות, ואם נקדיש זמן ומחשבה איך ללמד לשאול שאלות, אולי גם נדע בעצמנו לשאול, ובכך נחייה עצמנו בחיות עמוקה יותר.

 

תגובה על סרטון “שיחות מהאולפנא” של אורית נבון (מיניות בחברה הדתית)

 
דבר ראשון, זה שאופן החינוך ש”לא מדברים על זה”, ושכל בחורה (או בחור) שיש לה בכלל מחשבות על זה היא טמאה/פגומה/דפוקה, ושדוחפים את כל התיק הזה רק לאחרי החתונה, ולפני זה זה בכלל מחוץ לתחום – כל החינוך הזה ברור שהוא פגום מיסודו. חינוך כזה גורם לאנשים להרגיש דפוקים, חוטאים, בלופים עם עצמם בהתעסקות אם הם דתיים או לא, או כמה הם דתיים וכו’. ממש לא זו הדרך.
 
עם זאת, המצוקה היא לרוב רגשית, והמענה למצוקה הזו הוא לא תמיד ולא בהכרח פשוט לעשות ההיפך. אסביר. אני מזדהה עם המצוקות שדוברו כאן, וגם אני עשיתי בחירות שהן הכלים הכי טובים שהיו לי כדי שאלמד להרגיש שאני בסדר שיש בי את הדברים האלה, וזה לא לכלוך ולא פגם אלא צורך ורצון אמיתיים שיש אצל כל אחד ואחת.
צריך לעשות הפרדה בין החוויה עצמה, המצוקה שהיא כאובה וראוי שידברו עליה ויציפו אותה, לבין התפיסות והאמונות והפעולות שנעשות כדי להתמודד עם המצוקה.
 
הרבה פעמים בשביל לא לחוות כאב (בדידות, חוסר אונים וכו’) אנחנו נרצה ליצור מרחב של פעולות שיעניקו לנו תחושה של חיות. ר’ נחמן כותב שכשיש חסרון לאדם הוא הרבה פעמים ממלא את זה ב”רוח סערה”, כלומר, פעולה שתגרום לי להרגיש חיות, אבל לא תבנה אצלי קומה עמוקה בנפש. הצד השני של רוח סערה הוא “רוח חיים”, זה המקום היותר עמוק של האדם של הרצונות העמוקים יותר. אפשר גם להבדיל בין תשוקה/חשק לבין רצון. החשק הוא תמיד יותר תזזיתי, מהיר, מחפש מענה מיידי, והרצון הוא תמיד יותר איטי, מתבונן, עמוק ומחובר.
 
שוב, על המצוקה והחוויה אין בכלל שאלה, ואני חווה וחוויתי אותה לא פעם בחיים שלי, ואני מדבר דווקא מתוכה ולא כאדם מבחוץ. צריך לדבר על מיניות, צריך לתת מקום לחוויה הפנימית של בנות ובנים צעירים וצעירות שמרגישים את הצורך הזה בכל נפשם ומאודם, ואין שום מקום לפסול את החוויה הזו.
אבל, מכאן ועד לומר שקידוש המיניות לאחר החתונה הוא מיותר, לומר שבעצם ההלכה היא בסך הכל “הוראות למכונת כביסה”, ואנחנו הרי בני אנוש ואנחנו קצת יותר מפותחים מההלכה, ושבעצם אם אנחנו במצוקה אז הפתרון הוא ללכת הפוך מהמצוקה ולתלות את עיקר המצוקה בהלכה, או בעולם הדתי, זה כבר לא מדוייק בעיניי.
 
אני חושב שיש המון נזק בחינוך הדתי ובהשקפה הדתית, ויש המון עבודה לעשות שם, אבל אם תבוא אליי בחורה בת 19 עם תסכול עמוק אני לא אמליץ לה ללכת לשכב עם חבר שלה, מהסיבה הפשוטה, שאולי בשבילה זה בכלל לא הדבר הנכון לעשות. לפטור בכזו קלילות שיש לי רצונות אז בוא נעשה איתם משהו, זה פתרון פשוט לא מדוייק. המצוקה היא הרבה יותר עמוקה מזה, ולכן גם הפתרון צריך להיות הרבה יותר עמוק מזה.
 
היחס של אורית נבון אל ההלכה, גם בסרטון הזה וגם בסרטון על השבת, בעצם שופך את התינוק עם המים. יש שם הנחת יסוד שכל העולם הזה בכלל לא רלוונטי כבר, ועבורנו הוא פאסה, ובואו נתקדם. ובעיניי, זה דיון לא מדוייק, כי זו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא המבט על הנערים והנערות, היכולת לתת מקום לחוויה שלהם, להיות בחמלה כלפי המצוקה המאד אמיתית וקשה הזו, וליצור כלים באמת עמוקים שמסוגלים להתמודד עם מציאות של חטא בכלל (ולא רק חטא מיני) , כמציאות שהיא אנושית ולגיטימית, החטא נועד כדי להביא לצמיחה, לגדילה. אפשר לטעות, אפשר ליפול, וכל רצוננו הוא ללמוד ולצמוח להיות אנשים עמוקים בעלי בחירה שמסוגלים לפגוש מצוקות וכאבים בלי לברוח לפורנו, סרטים, אוכל ויחסי מין.
 Image may contain: one or more people and text

הלא נודע – לוריין היל (peace of mind)

אף פעם לא נהניתי מהלחץ והמתח שיש בלהיות על במה, אבל עם זאת קצת רציתי בזה. בתיכון שרתי קצת בטקסים, אבל רק שיר אחד כדי שלא אתמוטט מרוב טלטלה פנימית. הסיבה שהעדפתי לשיר ולנגן ולא לדבר מול קהל היא בגלל שהרגשתי בטחון. ידעתי מראש שיש התחלה אמצע וסוף ברורים, וחוץ מזה עושים חזרות מלא פעמים כדי שיהיו כמה שפחות פאשלות. החזרות עזרו לי לקבע את השיר אצלי בקול ובאצבעות, שיהיה אפשר לאחוז ולשלוט.
***
לא מזמן למדתי (בבית ספר להכשרת מטפלים של נועם בכור) הגדרה נפלאה ליצירתיות: “היצירתיות היא היכולת לנוע בחופשיות במרחבים לא מוכרים ולא ידועים”. לכן, גם אנשים שעוסקים באמנות ושרים ומנגנים יפה, אם הם לא באמת יצירתיים, אנחנו נרגיש את זה, נרגיש את הקבעון הפנימי שלהם בנפש. כששמעתי את זה הבנתי שהמקום שממנו שרתי וניגנתי רוב השנים הוא לא יצירתי, אלא דווקא מאד מקובע. כזה שמפחד להיפתח למחוזות הלא ידועים הללו.
***
בסרטון שלפניכם, לוריין היל הצדיקה, מראה מה זה לשיר שיר ולעבור תהליך של ריפוי אל הלא נודע תוך כדי. היא צרודה לגמרי, טועה באקורדים, טועה במילים, אבל ממשיכה בלי מאבק ופשוט נותנת לעצמה ליפול אל הטעות, אל הלא נודע, ומגלה כמה היא יכולה להיות מופתעת משיר של עצמה ולסיים בבכי שהוא תפילה. והיא בוכה ושרה
“אני יודעת שזה אפשרי
הכל אפשרי
האני הישנה נשארת מאחור…”

שנזכה להיפתח למחוזות הלא מוכרים האלה בכל מפגש, בכל שיחה, בכל מחשבה ודיבור שלנו.
שנזכה ללב נשבר.

הנקודה שלי

כשמתבוננים פנימה, אפשר לראות שבכל פעם שהמחשבות מתחילות לרוץ מעצמן, מוליכות אותי כמו סוס שמוליך את הרוכב שלו, זה סימן שיש שם איזו התרחקות מהנקודה שלי. כשאני באמת בנקודה שלי, יש יותר בהירות ואמונה, וכשאני מתרחק מהנקודה שלי מתחילים לצוץ הסברים, תירוצים, אמונות ואפילו אידיאולוגיות כלפי אנשים ואירועים. “לא, זה לא הגיוני, אני לא יכול עכשיו, נראה לי שאלך לנוח, זה תמיד קורה לי בדיוק בזמן הזה, אבל אני יודע מה טוב לי, אסור לי להיות כאן עכשיו”. ועוד כהנה מחשבות מהירות שמתפתלות להן בתוך הראש.
***
כל יום אנחנו קוראים בתפילה שלוש פעמים ביום את המילים “המחזיר שכינתו לציון”. ציון היא אמנם שם נרדף לעיר ירושלים, אבל בזוהר הקדוש המילה ‘ציון’ מתייחס גם לנקודה, כמו נ”צ המוכר מהצבא (נקודת ציון), שמשמשת לסמן נקודה כלשהי במפה. “נקודת ציון” בזוהר, היא הנקודה המהותית הכי פנימית של נשמת האדם. גם ר’ נחמן כתב על הנקודה הזו “כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל דָּבָר יָקָר שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה”.
***
אז נכון שהנשמה שלי היא אינסופית, אבל עדיין היא ירדה לכאן בתור נקודה, בתוך גוף, בתוך שכל ולב שהן נקודה אחת, וחלק מהעניין שלי הוא לקשר את הנשמה האינסופית הזו לנקודה הספציפית שאני עומד בה. רק מה, כשיש קושי או כאב שמופיעים, אנחנו מתחילים לשוטט הרחק מהנקודה שלנו, וכמו שברי סחרוף כתב “אל תחפש רחוק, תישאר קרוב”.
***
ועל-כן, אנחנו קוראים בכל יום “המחזיר שכינתו לציון”, שאמנם הכוונה היא ברמה הלאומית, כי הנקודה נמצאת גם באומה, בכנסת ישראל, וגם אצלה יש את המקום הפיזי שהוא מקום המקדש. אבל, החזרת השכינה לציון היא גם אצלנו בנפש, שעלינו להיות ערים בכל יום, לחזור אל הנקודה שלנו, לברר אותה ולהעמיק בה ולהאיר איתה שוב ושוב לבל נתרחק ממנה, כי היא יקרה מאד מאד. והסימן להתרחקות מהנקודה, היא מחשבות נצמדות ומתרוצצות.
שנזכה להחזיר את עצמי לעצמי, את השכינה לציון שלי.
שימו <3
Image may contain: one or more people, ring and night

נוֹעַ

גַּם אִם לֹא אֶגַּע
גַּם אִם לֹא אָזוּז
עוֹד אֶפְגַּע וְאֶפָּגַע

בֵּין בִּנְשִׁימָה
בֵּין בִּנְשִׁיפָה
עוֹד אֶפְגַּע וְאֶפָּגַע

בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה
וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
עוֹד אֶפְגַּע וְאֶפָּגַע

בֵּין בְּעַצְמִי
וּבֵין בָּאֲחֵרִים
פָּגוֹעַ אֶפְגַּע
וְאַף עַל פִּי כֵן
נוֹעַ אָנוּעַ
אֶפֹּל וְאֶתְעֶה
אֶשְׁכַּח וְאֶבְכֶּה
אֶשְׁקֹט וְאֶטָּרֵף
אֻשְׁפַּל וַאֲרוּם
וְאֶחְיֶה
כָּרוּחַ הַנּוֹשַבֶת