קידוש החודש – פרשת בא

בפרשה הקרובה אנחנו קוראים את המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל “החודש הזה לכם”. ר’ נתן מגלה לנו סוד עמוק מאד על המצווה הזו ולמה היא קשורה ליציאת מצרים. הפסוק המפורסם מיחזקאל “וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ” מתאר באופן מוחשי את הלכלוך המצוי בבני ישראל בתוך מט’ שערי טומאה של מצרים. אבל השם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים הזו, ולכן ממשיך הפסוק ואומר “וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. וכך אומר ר’ נתן: “אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הַדָּמִים וְהַלִּכְלוּכִים אַף-עַל-פִּי-כֵן, חֲיִי, כִּי גַּם שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת , שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִגְאֲלו”.
***
כשאנחנו נמצאים בחושך, זה נקרא “פגימת הלבנה”, משום שאין שום נקודה של אור בלילה, הירח נעלם. לכן, כשיש מצוקה וקושי, אנחנו מרגישים כלואים, מרגישים שאין תקווה, אין נקודה של אור:
“כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם, ח”ו, בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַלְּבָנָה קִטְרוּג הַיָּרֵחַ, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים ח”ו, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאִישׁ יִשְֹרָאֵל מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה וְעַל-יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כַּנַּ”ל, זֶה בְּחִינוֹת מִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ”
***
היכולת שלנו לצאת ממצרים, מעומק הגלות, מהחושך הכי מלוכלך וגס שיש, נעוצה ביכולת למצוא נקודה טובה, נקודה של אור, של אמונה. ואיך זה קשור לקידוש החודש?

“כִּי בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ בְּעֵת שֶׁרוֹאִין אֶת הַלְּבָנָה לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין אֲזַי הִיא קְטַנָּה וְדַקָּה מְאֹד מְאֹד, וַאֲזַי הִיא רֹק בִּבְחִינַת נְקֻדָּה, הַיְנוּ בְּחִינַת נְקֻדָּה טוֹבָה, הַיְנוּ כְּשֶׁהַלְּבָנָה הִיא בְּתַכְלִית הַמִּעוּט בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ אֲזַי צְרִיכִין כָּל יִשְֹרָאֵל לְחַפְּשָׁהּ וּלְבַקְּשָׁהּ עַד שֶׁמּוֹצְאִין עֵדֵי רְאִיָּה אֵיזֶה נְקֻדָּה קְטַנָּה מֵהַלְּבָנָה וַאֲזַי מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בְּבֵית דִּין שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן וּמִלּוּי הַלְּבָנָה, כִּי עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה לְבַד, בְּחִינַת נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁזּוֹכִין לִמְצֹא בְּתַכְלִית הַמִּעוּט, עַל-יְדֵי זֶה נִתְתַּקְּנִין וְנִכְנָסִין בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְכוּ’ כַּנַּ”ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תִּקּוּן וּמִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ..”

Image may contain: night and sky

מספרי סיפורים – פרשת שמות

מספרי סיפורים
**

משה רבינו קיבל מום, כבד פה, כבד לשון וערל שפתיים. על המום הזה יכל משה לכעוס על אלוהים. ‘למה ככה? למה זה מגיע לי?’. כשיש לאדם כאב הוא נעשה רגיש יותר:
“וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו”.
מתחת לכל כאב, יש אור גדול. הכאב הכי גדול של משה נמצא בדיבור. כמה חוסר אונים יש שם “הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק”. הדיבור הוא פקק תנועה אחד גדול.
משה, בעל המום, נבחר להוביל את עם ישראל, כי הוא רגיש לכאב, רגיש לחולשות, רגיש למוגבלות.
משה מוכן לקבל את עצמו כמו שהוא, ולקבל על עצמו את התפקיד גם אם אחרי ויכוחים. כי למשה יש היכולת לראות כאב של אחיו, לראות בסבלותם. שם, בתוך החולשה, נמצא האור הכי גדול, הפלא הכי עדין של הנפש. שם מתעוררת החמלה, שם מתרחש הריפוי. כך יכול משה כבד הפה לסיים את התורה בספר ‘דברים’, שם הדיבור לא רק נרפא, אלא הופך להיות שירה אחת גדולה ומפוארת, ניגון גבוה מעל גבוה.

משה הצליח לספר סיפור אחר. לא ‘מה זה המום הזה’, אלא מה אני לומד פה, מה אני מקבל, וכמה אני יכול לתת, רק בזכות המום הזה, רק בזכות הרגישות שהיא מעוררת בתוכי.
זה השיעור שנוכל ללמוד ממשה רבינו, איך אני מספר את הסיפור שלי. האם אני רק שואל מדוע זה מגיע לי, או שאני מצליח לראות מה שוכן מאחורי המציאות הנראית לעין, להתחבר לסוד ולאור השוכן מתחת לכאב.

Image may contain: one or more people