נהר החיים

הרבה מדפוסי התנהגות הגנתיים שאדם מפתח או מחלות נפשיות, הם בעצם כוח החיים שמנסה להמשיך לחיות. בדומה לנהר איתן זורם שנפלו לתוכו סלעים שמקשים על הזרימה הטבעית, המים והחיים ימצאו את דרכם להמשיך לזרום. לכן ההתבוננות על אדם עם קושי נפשי היא לא איך לתקן אותו, אלא איך להעמיק את זרימת נהר החיים שמבקש להמשיך לזרום.

אפשר להתחיל בלספר את הסיפור מנקודת המבט של נהר החיים. מה הרצון העמוק ששוכן מאחורי ההגנות שפיתחנו. זוהי היכולת שלנו להפוך את המבט מחסרון למלאות.
***
הפסוק המפורסם בקהלת אומר ‘הכל הבל הבלים’, בפשט הפסוק הכוונה היא שהכל ריק, הכל חסר משמעות. הכל הוא חסרון אחד גדול.

הזוהר מציע קריאה הפוכה ואומר שהבל, הוא גם הרוח, והעולם נברא בדיבור שהוא הבל פה. אז כשאומרים ‘הכל הבל הבלים’, הכוונה היא שהכל הוא רוח, הכל הוא נוכחות של דיבור אלוהי.

והנה הזוהר במקורו עם תרגום חופשי אחריו:

“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”

Image may contain: sky, cloud, outdoor, nature and water

 

ויצא-וישלח

יעקב יוצא מבית הוריו חסר כל. אחיו החזק והמוצלח ממנו רודף אחריו ומתנכל אליו להורגו, ויעקב שאין לו כלים להתמודד מול עשיו פשוט בורח. אין בזה שום רע, זוהי ההשרדות הכי פשוטה.
אחרי שיעקב עובר את כל מה שעובר בדרך, הוא בונה אצלו קומה חדשה בנפש. עכשיו, אחרי שהקים משפחה, עבר קשיים ובנה כלים פנימיים להתמודד עם מצוקות הוא מוכן לפגוש את עשיו, הפעם לא ממקום השרדותי.
***
“אין לו לאדם כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי” (ליקוטי מוהרן). ר’ נחמן מלמד אותנו שלכל נקודה בזמן יש לנו את הכלים המסוימים להתמודד איתם, יכול להיות שמחר יהיו לנו כלים אחרים לגמרי. בכל נקודה עלינו לבחון את הכלים האלו, ולראות מתי יש לנו כלים להתמודד ומתי אנחנו צריכים להבין ש-” יש מגירות שעדיין אני לא פותח עד שיוסיף בי אור”(אביתר בנאי) .
Image may contain: one or more people

החלק החסר

(בעקבות הכתבות של עקיבא נוביק על הדתל”שים)
***
אחת התובנות הכי משמעותיות בעולם הפנימי שלי היו ההבנה שאין בי היכולת לרדוף אחרי כל המצוות. כשהתודעה המובילה היא להצליח לקיים את כל תרי”ג המצוות, אנחנו יוצרים מציאות של רדיפה, כמו שאמר איש היער לבן המלך שהתחלף “חֲדַל לְךָ לִרְדּף אַחֲרֵי הָעֲווֹנוֹת!
רַק הָעֲווֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם מוֹלִיכִים אוֹתְךָ כָּךְ…וְעַתָּה חֲדַל לְךָ מִלְּרָדְפָם”.
***
מסופר על מלך שהיה לו משרת שמח מאד. שמח מדי. המלך רטן ולא הבין איך המשרת שמח כל-כך ורצה לגלות את סודו. יועץ המלך הסביר למלך שאותו משרת נמצא מחוץ למעגל שכולנו נמצאים בו, מעגל ה-99. בשביל להכניס את אותו משרת עליז למעגל ה-99, זממו המלך והיועץ להניח בפתח ביתו של המשרת שק ובתוכו 99 מטבעות זהב. המשרת מצא את השק ופיזר את מטבעות הזהב על שולחנו בערימות של עשר, ואז גילה שחסר מטבע אחד. מיד צעק “שדדו אותי!”, ומאז ואילך הכניס עצמו לטרדות איך להשיג את המטבע המאה. אותו משרת כבר לא היה שמח יותר.
***
כשזה מגיע להלכה החינוך הדתי והחברה הדתית הרבה פעמים מאד מתקשים לקבל תהליכים. מהרגע שחסר מטבע אחד, מתחילים לצוף הפחדים והדאגות. הרבה אנשים שבחרו להיות דתל”שים, הרגישו שהם בתוך מעגל ה-99 של המצוות. הם (ואני בתוכם) הרגישו שכל עוד הם לא שומרים תרי”ג מצוות, משהו פגום אצלם, שהחלק החסר הוא זה שתמיד בולט, ומה שכן קיים ושלם הוא אף-פעם לא מספיק טוב.
***
ההבחנה בין דתיים לחוזרים בתשובה נטועה בצורת ההתבוננות. הרבה מאיתנו הדתיים מתבוננים לרוב על החלק החסר, מה עוד לא השגתי, איפה אני עוד חלש. כשחוזרים בתשובה יש הסתכלות בריאה יותר על החלק השלם, על התהליך “וואללה אחי, פעם ראשונה ששמתי פלטה בשבת, אבל את הטלוויזיה השארתי דלוקה”. לרוב התגובה שלנו למקרה כזה תהיה חיזוק חיובי.
***
כשלמדתי בישיבה, למדתי הכל חוץ מהלכה. לימוד הלכה תמיד הציף בי את הקולות של מעגל ה-99, כמה אני לא מספיק טוב, כמה אני “לא מספיק דתי”. לכן התמקדתי בקבלה, בחסידות, במקומות שבהם אני יכול להעמיק, להתחבר, להרגיש אהוב ולא פגום. תמיד הרגשתי מחובר לתורה ולעומקה, גם כשפחות שמרתי הלכה, לכן מעולם לא הורדתי את הכיפה.
לאחרונה החזרתי לתפילה שלי את התחנון, היכולת לומר “אשמנו בגדנו”. עד עכשיו זה תמיד הרגיש לי מאד תוקפני וביקורתי, הרגשתי שזה מוריד אותי, היום אני אומר את זה והקול שעולה בי הוא “כמה צמחתי, וכמה עוד יש לי לצמוח, ברוך השם”.

*הנה טקסט מופלא של מניטו שהעליתי פה בעבר, ומראה באופן נורא בהיר את ההבדלים בין ההתבוננות על החלק החסר, לבין ההתבוננות על החלק השלם.

Image may contain: text

יומולדת 31 – דרך

פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

 

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.