שלושה שלבים עיקריים יש בזוגיות שחוזרים על עצמם, והם מקבילים לשלבי הנסירה.
שלב ראשון: אחור באחור – התאהבות. בתחילת כל קשר יש התאהבות שאיננה אלא אהבת עצמי. בשלב הזה אנחנו רואים בעיקר את עצמנו, ומזהים בבת הזוג חלקים חסרים בנפש שלנו, ועל כן אנחנו מרגישים מבושמים. מאידך, אנחנו מחוברים אל בת הזוג, כמו אדם וחווה, אבל לא בצורה של מפגש, אלא בצורה של תלות והיבלעות.
שלב שני: הנסירה – ריבים ומתחים בזוגיות. זה השלב שבו מתחילים לזהות את הפירוד בין הגופים. לכל אחד רצונות אחרים, ושאיפות אחרות. שם כל הפחדים מתחילים להציף את הזוגיות, לפעמים עד כדי כאב.
שלב שלישי: פנים בפנים – אהבה. אם יש תקשורת נכונה, ויש אמפתיה ויכולת לראות באמת את הכאב והרצון של הצד השני, נוצר מפגש עמוק ומפרה של פנים בפנים, של שתי ישויות נפרדות שלא תלויות אחד בשניה.
***
חודש אלול הוא שלב התאהבות/ אחור באחור. המלך בשדה, המלך נגיש ונוכח בכל מקום. אפשר לפנות אליו ולשפוך את שיחנו לפניו. זה הזמן בו אנחנו נזכרים מבקשים ומתרגשים לנוכח פני השם.

ראש השנה, הוא שלב הנסירה. כמו שכתבתי בעבר, אין וידוי בראש השנה. יש שתיקה, יש שופר שמחליף את הדיבור והוא זעקת השבר והתהום הפעורה בינינו לבינו. יום הדין מרחיק את השם מעלינו, כי בו אנחנו ממליכים אותו על כל העולם. הוא כבר לא רק שלנו כמו בחודש אלול.

יום כיפור, ובסיומו סוכות – הם השלב השלישי של הפיוס, האהבה, המפגש של פנים בפנים. הסוכה שעוטפת אותנו בבחינת ‘וימינו תחבקני’. סוכת השלום שהיא גמר הפיוס והמפגש האמיתי והנוכח הבלתי תלותי.
***
השם ברא את העולם מאבן השתיה. שתיה מלשון ‘ שיתין’, דהיינו תהומות של חלל פנוי שממוקמים מתחת למזבח בבית המקדש. המדרש מספר שכשהשם ברא את העולם הוא הפריד בין מים עליונים למים תחתונים, מה שיצר את התהום והפער הקיימים בעולם, בין אדם לזולתו, בין איש לאשתו, ובין אדם לאלוקיו. מים אלו נקראו מים בוכים. המים התחתונים רצו להתאחד עם בוראם ואיימו לשטוף את העולם. בדיוק כמו שלב הנסירה בזוגיות, השלב שבו כל הפחדים עולים ומאיימים לשרוף הכל. השם הבטיח להם שיהיו עתידין להינסך על גבי המזבח. הרב שג”ר מסביר שניסוך המים, הוא הפיוס וגישור על התהומות שנוצרו בבריאה. זה הזמן של יום כיפור וסוכות להביא מים מנחמים ומפייסים שמביאים איתם את הריפוי, את האהבה והשלום.

*בתמונה – מלצר הודי שהחליט לעשות מחוות שלום ופיוס מקסימה