מה הקשר בין זוגיות וסוד הנסירה בקבלה לבין חגי תשרי?
***
סוד הנסירה של המקובלים מספר על אדם וחווה בשלב ראשוני של תלות המכונה ‘אחור באחור’. אדם וחווה היו גוף אחד אבל ללא מפגש אמיתי. כל אחד פניו החוצה ולא אל בן הזוג. לאחר מכן הגיע שלב הנסירה, פירוד שני הגופים, השלב הטראומטי והכואב. השלב השלישי הוא שלב המפגש המכונה ‘פנים בפנים’. רק הנסירה והפירוד אפשרו את המפגש המחודש של שני גופים וישויות נפרדות ועצמאיות.
***

00:00 בלילה בדרמסלה.
**
אני מתיישב לסכם את היום הראשון בהודו. הרבה שואלים ‘מה אתה מחפש בהודו’, ‘לאן אתה רוצה להמשיך אחרי דרמסלה’. שאלות שאין לי עליהן תשובה חד משמעית. אני יודע שיש בי רצון עצום, אבל עוד לא יודע לצייר אותו במילים ובציור נפשי. אחרי כמה סיבובים של תה ג’ינג’ר-לימון-האני מהביל, ויום של התאקלמות, אני פותח את הספר של הרב דב זינגר ‘תיכון תפילתי’, ואני נתקל בכותרת – לבד. אני שבאתי לטייל בהודו לבד, מתאווה לפתוח בעמוד הזה, והנה מתגלה לפניי פסקה נפלאה על ר’ נחמן.
**
התבודדות היא אחד הדברים החמקמקים והמציקים. יש המון דיבור על זה, אבל בפועל, אף אחד לא באמת היה נוכח ביסטוציה של התבודדות של מישהו אחר. ככה נוצר לו איזה סוד לא ברור של מה שאמור להתרחש שם.
**
כשיש ייחוד פנימי, בין השכל ללב, משהו נפתח באמת. המבט על העולם משתנה, העיניים הופכות להיות אוהבות יותר, ומלאות חמלה והקשבה. אל תקרי ‘עולם הפוך ראיתי’, אלא ‘עולם חדש ראיתי’.

“כי אבי ואמי עזבוני, וה’ יאספני”
(מתוך פרק תהילים שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול)
**
תמיד קראתי את הפסוק הזה כפסוק עצוב, שיש איזו נטישה מאד ברוטלית של ההורים, והנחמה האוספת הזו של ה’, הרגישה לי נחמת סיסמאות “תן חיוך הכל לטובה” סטייל.
זה מזכיר לי את הפרסומת הידועה לשמצה של גולדסטאר, שבה רואים כדורגל נשים ואז מישהי צועקת “תמסרו לי, אני לבד!! אני לבד!!”. ולאט לאט היא מבינה שהיא פשוט נטושה ובודדה, והיא צועקת מתוך כאב “אני לבד!” (נעזוב רגע את ההשלכות המגדריות של הפרסומת).
**
הזעקה של ‘אני לבד’ כרחמים עצמיים, היא זעקה שאומרת בעצם “אני לא רוצה להיות לבד, זו מציאות שאני לא מוכן לקבל”. כלומר, מאבק מול המציאות. מתוך כאב כזה, נורא קשה לעלות אחר כך, זה מה שקורא לו ר’ נחמן – עצבות.
אם נצליח רגע לא להיאבק עם המציאות, אלא להיפגש עם המציאות הזו שאומרת – “וואללה, אני באמת לבד! אבי ואמי עזבוני”. אם נאמר את זה ממקום שלא נאבק עם המציאות, אלא מקבל אותה. אז הזדונות נהפכים לזכויות והחושך הופך לאור. אז מגיעים להבנה שבעצם “ה’ יאספני”. אז אפשר להגיד את אותם מילים בניגון אחר, מקבל, מלא סקרנות –
“וואו! אני לבד!”.

מתחת לכל כעס, טמון כאב.
**
כעס הוא רגש טוטאלי, כשהוא מופיע, קשה מאד לראות משהו אחר. הוא שתלטן, כזה שמופיע ואומר “עכשיו אני, ורק אני”.
חז”לינו כבר לימדונו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה הם הרחיקו לכת עד כדי כך? כי עבודה זרה, משמעותה שאני מצביע על משהו ואומר “זה אלוהים! הנה הוא! הנה ה-כל!”. אבל בעצם, אלוהים הוא תמיד גדול יותר, תמיד נעלם יותר. אם אני רואה אותו, סימן שלא פגשתי בו באמת.
כשהכעס משתלט על הכל, אין עוד מלבדו (הכעס), ולכן גם אין אני, ואין מי שפגע בי, ואין באמת יכולת לראות איפה אני בעולם כלל.
**
אי אפשר לרצות אדם בשעת כעסו, כי כרגע הוא לא שומע טוב, ולא רואה טוב. זה לא הזמן להיאבק. כל מאבק מוליד מאבק גדול יותר.
בשעת כעס, כדאי לשאול את עצמנו – למה אני כועס? מה בעצם קרה פה? מה מסתתר מתחת לכעס הזה?
לרוב, כשאני כועס על מישהו, זה בגלל שהרגשתי מזולזל, שלא רואים אותי, שאין ערך לקיום שלי. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים, כשמכניסים אותנו לפינה שאין לנו איך לצאת ממנה. ואז הכעס הזה שיוצא לנו מהבטן, מגיע ממקום השרדותי ומופעל רגשית, כאילו עוד רגע אנחנו מתים. וזו תחושה מפחידה, אין ספק.
**
“על ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן).
אחרי שהכעס דועך, אפשר לדבר עם חבר טוב בשיחה בלב פתוח, ולהעיז לספר שהרגשנו אבודים, שהרגשנו שעוד רגע אנחנו מתנדפים ברוח, והיינו חייבים להיאחז במשהו. מתחת לכל כעס טמון כאב עמוק.
הריפוי של הכאב יגיע כשנוציא אותו החוצה בדיבור, או בבכי, כמו תינוק שנעלב כשאומרים לו לא לאכול חול בים, אז הוא בוכה ל-20 שניות, ואז חוזר לשחק ולחייך. כך הנפש שלנו בנויה, בתנועה פנימית אינסופית. אם ניאחז בכעס, השמחה לא תוכל להחליף אותו.

#רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור