ראש חודש אלול – רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא עבר על כל הזונות בעולם. הוא לא חזר בתשובה כדי להיות דתי, שהרי היה לו יצר הרע וידוע שלדתיים אין יצר הרע. כנראה שיצר הרע שלו לא נכחד ממנו גם בשעה שבכה עד שיצאה נפשו וקבלו אותו בשמים. אלא מה?
המשפט הנורא מביך שאמרה לו אותה זונה יוקרתית על אותה פיחה (גזים) שאינה חוזרת למקומה בדיוק כמו שהוא לא יחזור למקומו, היכה באלעזר בן דורדיא כמו פטיש 20 קילו בחזה. זה לא שהוא פחד מהגיהנום, אלא הוא פתאום הבין שכל השנים שהיה חי ורדף אחרי זונות, הוא בעצם ישן, הוא לא היה במקומו שלו, בדיוק כמו אותה פיחה שיצאה ממקומה. היצר שלט בו, במקום שהוא ישלוט ביצר. בעצם הוא היה עסוק בבריחה מעצמו.
האינסטיקנט הראשוני של ר’ אלעזר הוא לבקש רחמים מבחוץ, אולי יש קול סמכות חיצוני שיכול לגאול אותי ולהחזיר אותי למקומי, לדיוק שלי, לסנכרון המלא בין השכל ללב. אולי ההרים? אולי השמים? מי יחזיר אותי למקומי?
***
ר’ נחמן היה מאחל לחסידים שלו “שתהיו כמוני ממש”. הוא לא התכוון לומר שכולם יהיו ר’ נחמן, אלא התכוון שכל אחד יצמיח בתוכו יכולת לקחת אחריות על עצמו, על היצר שלו, על המחשבות שלו, ולצמוח מתוך עצמו. שכל אחד יהיה הצדיק של עצמו. אחת המטרות העיקריות של סדנת ‘דרך’ של נועם בכור היא “להיות קול סמכותי בעולמנו הפנימי”. אם אני מצליח להיות זה שנותן תוקף לבחירות שלי, אזי אינני תלוי באף אדם, ואני לוקח אחריות על החיים שלי.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא מבין טוב מאד שחזרה בתשובה היא לא לשים כיפה וציצית, אלא לחזור למקומו הטבעי, ובמעשיו הוא מצליח להוכיח לאותה זונה שיש אפשרות לשוב למקום, בניגוד לאותה פיחה (תשובה מלשון לשוב). הוא גם מבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עצמו, להעיר את עצמו, ועל כן הוא גועה בבכייה של כאב, אבל גם בכייה של אושר על ההבנה העמוקה ביותר בחייו – “אין הדבר תלוי אלא בי”.
