אמונה בטוב בתשעה באב

נהגו אצלנו התונשים (תוניסאים), ובעוד כמה עדות מישראל, בט’ באב מחצות היום, לנקות את הבית כדי להתכונן לביאת המשיח.
***
בשבוע שעבר קראנו על שניים וחצי השבטים שרצו להישאר בעבר הירדן. משה האשים אותם בכך שהם חוזרים לתרבות של חוסר האמונה כמו בחטא המרגלים. כניסה לארץ ישראל, משמעותה להיפתח אל הטוב האמיתי, לצאת מאזור הנוחות ולוותר על המוכר. לא סתם המרגלים הרגישו כחגבים ליד תושבי הארץ, כאשר אין בנו אמונה בעצמנו, אנחנו מרגישים קטנים. למה לנו לשנות? יש לנו משכורת טובה (מן מהשמים), יש לנו פנסיה הוגנת (עמוד האש ועמוד הענן), למה עכשיו להתחיל לשנות? עדיף להישאר כאן. להיאחז במוכר.
***
בגמרא במסכת שבת מתואר שאחרי המוות שואלים את האדם בשמים ‘האם ציפית לישועה?’. דבר תמוה. האדם לא מקווה למציאות יפה יותר, של שלום, שגשוג וטוב? שאלה כמעט מיותרת. כולנו מצפים לישועה, אבל השאלה אם אנחנו מוכנים לעשות צעד אמיץ לקראתו?
נראה לי לומר, שציפייה לישועה טמונה באמונה שלנו בעצמנו, ונקיטת פעולה כלשהי לקראת מציאות חדשה ומפחידה. לא מס שפתיים ודיבורים בעלמא. אמונה אמיתית בטוב הזה, ויכולת אמיתית ועמוקה לוותר על מה שיש לי כרגע, עם כל הפחד שבזה, כי אני מאמין שיש טוב מזה שיבוא, כמו שנאמר “ופחדת ורחב לבבך”.
***
על כן, אשתדל מאד מחר לנקות את הבית. אולי המעשה הקטן הזה יזרע ניצנים אמיתיים של אמונה בעצמי, אמונה בטוב העתיד לבוא.

צום מועיל

 

במטבח

האפור של האי העשוי שיש במרכז המטבח, היה נקי מאד. נקי מדי. יכולתי לחוש בקצות אצבעותיי את הקרירות המאובנת השיישית שלו גם כשנשענתי בכתפי על מזוזת פתח המטבח, מטרים ספורים ממנו. תמר רכנה מעל הכיור עם הגב אליי, ושטפה עגבניות ביסודיות מירבית. רק מיקרוסקופ חסר פה, בחיי. העגבניות עברו אחת אחת תחת ידיה, כאילו היה זה יום הדין שלהן. היא בחנה נמרצות כל פגם קטן, ועד שלא שפשפה מלוא כוחה או חתכה בבשר העגבנייה המסכנה, לא עברה לעגבנייה הבאה. שיערה החום, הגלי והארוך רטט באי-נחת עם כל שפשוף. אני חולה על השיער הזה! אין עליו. אני מתבונן באשתי מטהרת עגבניות באדיקות כמעט דתית, ואני מהרהר בהחלטה שקיבלתי לפני שלוש שנים לבקש את ידה.
כשהערב התחיל לרדת, בדרך חזרה הביתה מהעבודה, קיבלתי הודעת טקסט מתמר “תקנה לחם”. ככה. בלי סמיילי. בלי מאמי. זו הייתה ההודעה הראשונה שקיבלתי ממנה היום. הרעב, שקרקר בבטני בשעות האחרונות של היום, לא השאיר לי ברירה אלא לגנוב חתיכה קטנה מהלחם הטרי בשביל להרגיע את זעקות הצער שעלו מהמעיים שלי. אני נכנס אל המטבח עם השקית ובתוכה הלחם הנגוס, ומניח אותה על השיש האפור. עכשיו היא כבר שמעה שנכנסתי, אין סיכוי שלא. אני מתלבט אם להגיד לה משהו, לזרוק איזה ‘ערב טוב מאמי’, או סתם ‘הי’ עם נשיקה בעורף, או פשוט להמשיך אל תוך ארוחת הערב. זה בטח ישתפר כשנשב לאכול, חייב להיות.

ליד הכיריים החשמליים חיכו לי מחבת ושלוש ביצים. “אני מתה על החביתות שלך”, היא הייתה אומרת לי. “איך אתה קולע למרקם הזה? לי הן יוצאות יבשות וחסרות אופי”. היום אני לא יודע אם היא אוהבת את החביתה שלי או שהיא פשוט רעבה. קערת הזכוכית שאני שולף מהארון שמעל לכיריים החשמליים, משמיעה נקישות יבשות שמהדהדות בחופשיות בין קירות המטבח. בזו אחר זו, אני שובר את שלוש הביצים הערומות שעל השיש, שופך את התכולה הצהובה-שקופה שלהן אל-תוך הקערה, ומתחיל לבחוש עם מזלג. הסוד בהכנת החביתה הוא לא לבחוש עד הסוף את הבלילה הבייצית, זה מונע את השתלטות הצבע הצהוב על החביתה. הכל טמון באיזון. אני מפעיל את העיגול הגדול בכיריים, ומניח עליו מחבת עם מעט שמן.

תמר כבר סיימה למרק את העגבניות מפגעי הזמן והמקום, והתחילה לחתוך אותן. הגנבתי מבט לעגבנייה שעכשיו תחת הגרדום. הייתה לה צורה מוזרה קצת, איזו עגבנייה מוזרה, משהו בה לא עגול לגמרי, מוזר. יכולתי להרגיש בבית החזה שלי כל מפגש בין הסכין לקרש החיתוך. אפילו קול תקתוק של מטוטלת בלילה נטול שינה נשמע נעים יותר. העסיס שנטף מכל פרוסת עגבנייה שנחתכה, כאילו ניתז בתוך הפה שלי כמו שפריצים של דם חמוץ. ככל שעבר הזמן של שנינו במטבח, זה לצד זו, לא מצאתי פתח להפר את השקט הזה, והדיבור שהיה לי על קצה הלשון מרגע שנכנסתי, שקע עוד ועוד עם כל פרוסת עגבנייה חדשה שנולדה על קרש החיתוך של תמר.
השמן כבר התחיל להתחמם ולעשות קולות פצפוץ, כאילו שיווע לבלילת הביצים שתבוא בטרם יישרף בלהט המחבת. יצקתי את התכולה הצהובה-שקופה מתוך קערת הזכוכית אל המחבת. תגיד משהו, רבאק. בהיתי בשמן החם שעוטף את החביתה בהתהוות. האמת, חשבתי שנצא מזה. דמיינתי שאגיע לארוחת הערב, אחייך אליה את החיוך ששבה אותה מהרגע הראשון שנפגשנו, והכל ישוב לקדמותו. האמנתי שנצליח למשוך את עצמנו מתהומות הדממה. הפכתי את החביתה על צידה הלא-עשוי וכיביתי את הכיריים. ככה מכינים חביתה.

 

Image may contain: food