כתיבה על מחשב יוצרת אותיות נטולות געגוע. כשאני חורט מילים בעט על הנייר, אני כותב מדיו לבי. מתי בפעם האחרונה שלחתי מכתב לאדם קרוב, וחתמתי בעופרת מתפוררת על עץ חלק שפעם היה פועם? לו היה המכתב הזה, הוא היה נוטף ממגע ידי, נוטף את ריחי, את נוכחותי המתגעגעת…
אם הייתי מקבל מכתב כזה ממישהי, הוא היה מספר לי כמה עמלה היא בכתיבתה, כמה התעייפה ידה במהלך הכתיבה. באמצעות טיפת הקפה היבשה שעל הדף, הייתי יודע שכתבה אותו לעת בוקר, או לכל היותר לעת קפה שני, שלישי או רביעי של היום. הייתי מזהה בקצה אפי את קצה ריח ידה המרוח על הנייר. הייתי ער לכל שקע חרוט היטב הדק, עבור כל אות ואות.
הייתי שומע ממנו על מסע הגעגועים הרחוק, מעיר אחרת, או מארץ אחרת שאותו מכתב עבר עד שהגיע לידיי. את כל תלאות הדרך וידי השליחים בהם פגש.
או אז, הייתי שומר על מכתב זה מכל משמר, ולא משאיר אותו בתיבת דואר נכנס, מסומן בכוכב.
ארכיון חודשי: מאי 2017
דתלש”ים. אלוהים. מצוות.
חבר ביקש שאנשים יכתבו לו על הנקודות שבהן הם הבינו שהם חוזרים בשאלה. קראתי את הסיפורים וכתבתי תגובה מדם לבי ששווה שיתוף:
הקטע המעניין הוא שאני קורא הרבה מהסיפורים של הדתלשי”ם פה, ומזדהה עם הכל פחות או יותר. אבל איכשהו, עדיין מרגיש לי שיש לי משהו לא פתור עם הדת, עם ההלכה, ושאני לא יכול באמת לקום וללכת משם. במהלך החיים הבנתי שכמאמר השיר “להסתובב זה לא אומר להיות חופשי”, ושעיקר המצוקה שיש לי עם הדת (חוקים) ועם ההלכה, קיים בעיקר אצלי בנפש. ושגם אם אני אפסיק לעשות כל מיני דברים, אני לא ארגיש יותר חופשי, אז במקום לשנות בחוץ, התחלתי לשנות בפנים.
אני חושב שהרבה ממה שתיארו פה, כולל הסיפור שלך, נוגע לתפיסה החברתית של אלוהים ושל הדת (שים לב שכמעט אף אחד לא כתב שהוא הפסיק להאמין באלוהים, אלא איך עבר על הלכה כלשהי ויצא מהחברה הדתית בהדרגה). כלומר, איך אמורים לעבוד את אלוהים על פי תכתיבי הדת החברתיים. או בעצם – איך החברה מחליטה שצריך לעבוד את אלוהים. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של הציונות הדתית, ואחד הפספוסים הגדולים שלה (שלא לדבר על החרדית). ולכן גם אני מרגיש פחות ופחות שייך אליה. הקטע החברתי הזה מתווסף ל”עצבנות הדתית” שלא מסוגלת לשאת סטייה של קוצו של יוד מההלכה, וכל הזמן נמצאת עם איזה מד דופק שבודק מתי סטית באיזה פסיק.
אלה לא חיים, לאף אחד. נקודה.
אלוהים הוא לא הלכה. אלוהים הוא חיים. עמוקים מיני ים שנמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רובנו, לפי כל הסיפורים פה, מפחדים יותר (פחדו) מאלוהי ההלכה, מאשר מאלוהים עצמו. לאלוהים אין מגבעת שחורה וכיפה. אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב אחרת.
במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מספר על הבן מלך שמוליך אתונות. והוא בן מלך, רק שהוא לא יודע שהוא כזה, אז הוא מוליך אתונות והן הולכות לו לאיבוד בתוך היער. והוא רודף אחריהן ללא הצלחה, והולך לאיבוד בתוך היער. שם הוא פוגש את איש היער שאומר לו “תפסיק לרדוף אחר העבירות”. התודעה הדתית שמגדלים אותנו לתוכה היא – לרדוף אחרי העבירות, ולהיות צדיקים כאלה שמקפידים על קלה כבחמורה. כל האימג’ הזה הוא שגוי מהיסוד, והוא אחד מהחולאות הגדולות של החברה הדתית בעיניי. כשלמדתי בישיבת הסדר, ליוותה אותי השאלה הגדולה – איך אפשר להיות דתי, ועדיין להרגיש חופשי? זה היה נראה לי כמו פרדוקס שאין עליו מענה.
הרב שג”ר כותב משפט מדהים שאומר “המצווה כמטרה איננה איננה הישג שרודפים אחריו, אלא תודעה שמתוכה הדבר נעשה”. ציטוט נוסף ופיקנטי מאד על ההלכה נמצא בשיחות הר”ן, שאומר על כל הפרטים הקטנים שהם סוג של הלצה של בונה עולם:
“ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך”
(שיחות הר”ן נא).
*הכוונה העמוקה שלו בעיניי היא ההבנה שאלוהים הוא גם כללים וגם פרטים. זה נראה אבסורד שיהיה אכפת לו מה אני אומר בבוקר ואיך אני אוכל. כי הוא אינסוף, אז מה זה משנה לו. אבל כשחושבים על זה, זה אבסורד שלא יהיה אכפת לו. דווקא כי הוא אינסוף והוא ברא את העולם, הסופי, וברא בו אנשים סופיים, וכל צמח וכל רגב אדמה מורכב ממליוני פרטים, שעליהם הוא שקד ודקדק בכל פרט ופרט מהם, בשביל שנוכל להסתכל על נוף אינסופי ולומר – וואוו
ספירת העומר – רצוא ושוב
ליל הסדר הוא הלילה שבו קורה החיבור המיידי, ההתאהבות ממבט ראשון, ה’ פוסח על דלתות בני ישראל, ואנחנו מדלגים באהבה גדולה (בבחינת “דגלו עלי אהבה” ובבחינת “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”) הישר אל חיק השמים באמונה גדולה ובזרוע נטויה. ים סוף נקרע לשניים, ואנחנו לא נשארים אדישים, שרים שירה הפורצת מעומק ליבותינו ומבטאת את גדול האמונה והידיעה את ה’ “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו…אשירה לה’ כי גאה גאה…זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו”. זוהי העלייה הגדולה ביותר השמימה בסולם המפורסם של ישראל סבא.
**
ומה השלב הבא אחרי העלייה? “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ו-י-ו-ר-ד-י-ם בו”. בתקופה שבין יציאת מצרים בפסח, למתן תורה בשבועות אנחנו מנסים להוריד את עצמנו לקרקע אחרי ה-“היי” המטורף שחווינו בלילה ההוא. שימו לב שבספירת העומר אנחנו מתחילים בספירה העליונה ביותר (מתוך 7 הספירות התחתונות), ויורדים מטה שלב אחר שלב, לאט לאט ובזהירות (אגב שימו לב לדמיון בין – מספרים, וספירות קבליות). אחת מן העבודות העיקריות של היהודי היא לא אחרת מאשר להביא לידי ביטוי את האלוקות בעולם הזה. להופיע את האינסוף בתוך הסוף, את הכלל הגדול ביותר, אל תוך הפרטים הקטנים ביותר.
**
זו העבודה שלנו בין פסח לשבועות. היכולת שלנו להוריד את האור שקיבלנו, ולבנות לו כלים מדוייקים וארציים שיכילו אותו. בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ כותב ר’ נחמן – “וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב”.
כלומר, ההתעלות הרוחנית הגדולה, המפץ הגדול האמוני הזה, זה דבר מופלא ועצום, אבל כשאין לכך ביטוי שחוזר לקרקע, ששב לחיים הארציים של העולם הזה, לפשטות האנושית של אכילה, שתיה, שינה וכו’, האור הזה הוא חסר, דווקא משום שהוא גבוה מדי. והבן.
נ.ב.
אני לא באמת מבין את הכוונות שיש בתמונה הזו. אבל תודו שזה יפה.