אל תקרי ‘בעולם’ אלא ‘בעלים’. בוא וראה, עיתים שהאדם הולך לאיבוד בעולם, אבל ה’ יתברך אינו מתייאש מהאדם לעולם, ומחזר אחר אבידתו בכל רגע ורגע, ועל-כן, אין שייך לומר ‘ייאוש בעלים’ אצל ה’ יתברך, שאין לו לאדם בעלים אחרים מלבד ה’ יתברך, שנאמר “אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני”.

#אין_ייאוש_בעלים_כלל

בשנים האחרונות אני מתמודד עם דילמות אמוניות אודות הברית של עם ישראל עם הקב”ה. ‏עול המצוות נראה מכביד ומגביל במיוחד בעולם המייחל לחירות אנושית וליברליות חברתית. רוח ‏התקופה קוראת לאדם להשתחרר מכבליו ולבקש לו חירות ועצמאות. האדם נקרא לממש אוטונומיה ‏מחשבתית ביקורתית כדי שיברור לו את הדרך המתאימה לו על פי צרכיו ואמונותיו. האמונה התמימה ‏נתפסת כפרימטיבית ורדודה באשר האדם המאמין ומקיים המצוות איננו חופשי, וסמכות אחרת מפעילה ‏עליו את כוחה כדי שיסור למרותו של הממסד הדתי-הרבני. מפגש של אמונה דתית עם העולם ‏הפוסטמודרני שמבקש לפרק מבני-כוח היררכיים יוצר משברים עמוקים בנפשו של האדם המאמין.
המתח בין החירות להלכה נראה כמו מתח מתבקש ומוכרח. אדם השומר הלכה עושה מה שאומרים לו ואינינו בוחר במעשיו, וממילא גם מחשבתו משועבדת לאותה סמכות שמטילה עליו את כוחה. לעומתו, האדם החופשי הוא זה המודע לעצמו ולסביבתו, ובורר לו מכל האמונות והדעות הרוחשות מסביבו את הדרך בה יחיה באופן שהולם אותו. אותו אדם חופשי לבחור, חופשי לחשוב, חופשי לבקר. הוא עושה מה שהוא רוצה.

במהלך לימודי בישיבת ההסדר ב’עתניאל’, השתתפתי בשיעור על הספר ‘קול הנבואה’ של הרב הנזיר (להלן: הנזיר). את השיעורים העביר ר”מ צעיר בשם ארז ניר, ששטח בפנינו התלמידים, תורות פילוסופיות שלימות של הוגים על-פני כל התקופות מהפילוסופים הפרה-אפלטוניים כפתגורס והרקליטס, דרך ארסיטו ואפלטון, ועד לעת החדשה אצל קאנט ועד הרמן כהן מהדור הקודם. מעבר לרוחב הידיעות שנחשפתי אליו באותו שיעור גיליתי עולם מחשבה מלא ועשיר שממנו גם אני יוצא ואליו אני משתייך. השיעור הזה העמיק בתוכי את הזיקה העמוקה למסורת היהודית ולהבנה שהיא מושתתת על כללי היגיון אחרים כפי שאציג בעבודה.
מושג ‘השמיעה’ שעליו מושתתת כל תורתו של הנזיר, הייתה מושרשת בשפה הבית-מדרשית בישיבת ‘עתניאל’. ביטויים כמו “להקשיב לטקסט” היו שגורים בבית המדרש באופן תדיר. הלימוד הבית-מדרשי כלל לא מעט תלמידים ובשיעורים של ראש הישיבה, הרב רא”ם, הוא חזר והדגיש כמה חשוב לו להקשיב לכל דעה שנאמרת בבית המדרש. הוא דימה את עצמו כמי שמנצח על מקהלה שכל אחד ואחד מהמנגנים מוסיף את צלילו אל תוך ההרמוניה המופלאה של הלימוד בבית המדרש. ישיבת עתניאל עודדה, ועודנה מעודדת חשיבה עצמאית וביקורתית. נושא מעמד הר סיני והמדרש שאומר שבתורה שישים ריבוא אותיות כמניין בני-ישראל השקולים לאותיות התורה, תמיד הדהדו ברקע הלימוד.
המימד החסידי בישיבה גם הוא היה לא מבוטל, ותורות חסידיות רבות שטפו את המדפים ואת האוזניים. התרחשותן של התוועדויות אל תוך השעות הקטנות של הלילה ולימוד ניגונים ושירים אינספור לא היו עניין של שבירת שגרה. נערכו סדנאות רבות כגון ‘דמיון מודרך’, מודעות עצמית, שיעורים על בחירה חופשית ועוד.

הסיבה שאני כותב רקע זה היא משום ש’השמיעה’ היא רעיון שאני מתהלך איתו כבר שנים רבות. השמיעה היא עניין אותו אני בוחן בכל שלב בחיים שלי, ומנסה לעטוף אותו בהבנות חדשות שיחדדו את השמיעה שלי ויעזרו לי בשמיעת הקול הפנימי האישי שלי. בהיותי חובב מוזיקה נגינה ושירה, השמיעה במובנה הפיזי, היא כלי טבעי אותו אני מחדד עוד לפני שנות שהותי בישיבה.
כעת, ניתנה לי ההזדמנות, ‘להיענות לקול הקורא’ אצלי, ולהעמיק במושג השמיעה עוד יותר דרך כתבי מרטין בובר (להלן:בובר) והנזיר. השמיעה נקשרת אצל שני ההוגים לחירות האדם ולייעודו, ותחומים אלו הם תחומים שלעניות דעתי על כל אחד לזקק לעצמו. באמצעות העיון בכתבים אלו, בחנתי עבורי את המקומות בהם אני יכול להעיד על עצמי כאדם בעל חירות. ההתרכזות העצמית האגואיסטית ששוטפת את רוח העולם נראית לי מסוכנת, ועל-כן מצאתי עניין רב אצל הוגי דעות אלו שמשוועים להקשבה פנימית המגלה סגולות ייחודיות באמצעות מושאים הנמצאים מחוץ לאדם עצמו ומאלצים אותו להסיט את המבט אל מעבר לעצמו.
באמצעות ניתוח מושג השמיעה בעבודה זו, אנסה לערער על התפיסה הרווחת שמציירת את האדם הרציונאלי, הבוחר והביקורתי כאדם שהוא בהכרח בוחר מתוך מצע האפשרויות שהוא רואה למולו. עבור בובר והנזיר נראה כי החשיבה המערבית האמפירית מתיימרת להציג את חזות הכל, אך היא איננה אלא קליפה חיצונית המכסה על הרוח הפנימית של הדבר.

בהזדמנות הזו, אני רוצה להקדיש את העבודה לעילוי נשמתו של הרב מנחם שלום פרומן. נראה לי מתאים ביותר להתעסק בעניין החירות כקווי מתאר לדמותו של הרב מנחם. מי שהכיר את אישיותיו הבלתי מפוענחת של הרב מנחם יודע שאמנם בהיותו רב ופוסק וכמובן שומר הלכה ומדקדק, אך מנגד היה החופשי באדם. חופשיותו הייתה מימד רדיקלי בזהותו. הוא הקפיד להבהיר לאנשים סביבו שהחופש האנושי הוא תנאי לאנושיות, תנאי למפגש עם האחר ועם האל. בהלוויתיו אחד מבניו אמר משפט נפלא: “ימין ושמאל לא נפגשים באמצע, ימין ושמאל נפגשים בחופש”. דרך האמצע המצוטטת לרוב כדרך הזהב של הרמב”ם איננה אמצע של בינוניות, אלא אמצע של עומק. אמצע שיוצר חופש, כאשר בעומק המציאות הכל חופשי, והכל אחד. הפסוק האהוב ביותר על הרב מנחם, היה אותו פסוק שהרב הנזיר מצטט בספרו ועליו מבסס את משנתו: שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”.
אני תפילה, שבעולם כל-כך ויזואלי בו האנשים מתקשרים באמצעות מסרים חד-מימדיים, נשכיל לשמוע ולחשוף את המימד הפנימי בחיים, המעורר את לב הישנים מתרדמתם וקורא להם לחפש ולהעמיק את חיפושם אחר האות שלהם בתורה ובחיים.”