“ילד, מה אתה רוצה? תגיד כבר!”
אם נדחוק את הלב הוא רק יתכווץ ויתרחק, כמו ילד. ממש כמו ילד שבוכה כשצועקים עליו. בשביל לדבר עם הלב צריך לעזוב את ההיגיון. להסביר לילד בצורה רציונלית שאין מפלצות מתחת למיטה זה לא הסבר מספק. ילד צריך נחמה. מילים רכות. ניגון. הלב צריך הקשבה, לא הסברים. לא הגיון. לא התוכן הוא זה שחשוב אלא המנגינה. ה-איך. ‘רחמנא ליבא בעי’. נקודת הלב היא חמקמקה, אין שום אפשרות לתפוס אותה באמת כי היא נקודה ריקה ‘ולבי חלל בקרבי’. מה שיש בתוך הלב זה תנועה. אלו חיים.

כשהלב סגור. התנועה מוגבלת, והכאב גובר.
כשהלב פתוח, הכל נפתח, והכל אפשרי, ואין פחד בעולם.
תדברו אל הלב שלכם. תדברו עם חבר טוב.
תדברו את עצמכם השנה הזו.
תהיו חדשים. תהיו אהובים.

#נפשי_יצאה_בדברו
#שנה_ברוכה_של_גשמים_בעיתם_ולבבות_פועמים

ובכן, למנורה שבעה קנים, וכמו שבעת הקנים של פני המנורה, גם לפנים של האדם יש שבעה קנים: פה, אף (חוטם בעל שני נחיריים), זוג אוזניים, וזוג עיניים – סה”כ שבעה. כל אחד מהם קשור למוח באופן אחר, והוא סוג של מנסרה או שלוחה של המוח, וכל מה שעובר דרך הפתח הזה בעצם מגיע אל המוח בסופו של דבר. על-כן, כל אחד מהפתחים הללו משפיע על המוח, ועל החכמה המצוייה במוח.

אחת מהתפיסות המרכזיות בעולם היהודי היא שלהיות יהודי בעל ברכה, פירושו להיות אינסטלטור טוב. כל הסיפור פה הוא לדאוג שיהיו צינורות שיורידו את השפע מלמעלה למטה. ברגע שהצינורות נקיים ומתוקנים, השפע יכול לזרום. קני המנורה, הלא הם שבעת אברי הפנים של האדם, הם אותם אלו צינורות.
**
“ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”. פסוק תמוה. אם הם כבר חכמים, מדוע נצרך לומר שהשם נותן להם חכמה? אלא שר’ נחמן מגדיר מחדש מהי חכמה. חכמה היא מצב בו האדם מתקן את צינורות השפע שלו, ומכשיר את עצמו להיות כלי קיבול. אדם שמקדש את שבעת הפתחים שבפניו, הוא המכונה חכם. החכם הוא המקבל.
**
ועכשיו הקישור אל הסוכה. אותו שפע אלוקי, אותה חכמה שהאדם רוצה שתנבע מתוכו, היא בחינת סוכה, שכתוב “סכה ברוח הקודש”. אותו שפע מכונה גם רוח הקודש והוא מזוהה עם הסוכה.
ומדוע אותה חכמה היא קשה להשגה? ר’ נחמן מתאר באופן ציורי להפליא “…בחינת מקיפין, שהשכל (החכמה) הזה הוא גדול עד למאד, עד שאין המוח יכול לסבלו ואין נכנס במוח, אלא הוא מקיף את הראש”.

כלומר, השפע האלוקי הזה כל-כך גדול שהוא נשאר ב’מקיפין’ של האדם, מקיף את ראשו ואינו יכול להיכנס למוחו, ועל-כן הוא חמקמק וקשה להשגה. זאת הסיבה שבשביל להשיג את השפע האלוקי המקיף אותנו, בכדי באמת להשיג משהו ממהות הסוכה, מאותו שפע אלוקי ורוח הקודש, כותב ר’ “צריך המקבל להיות חכם, כי הקדוש ברוך הוא נתן חכמה לחכמים”.
וכמו שכתוב “ראשית חכמה יראת ה'” – החכמה נעוצה ביראת שמים, ועל-כן שבעת הפתחים שבפניו של האדם כל-כך חשובים ויקרים. הם המאפשרים לו להאיר את אותה יראת שמים בתוכו, ולקבל את פני המנורה, את בחינת הסוכה ורוח הקודש.

כשהייתי באומן, רב אחד אמר דבר תורה קצר לפני התקיעות מתוך ליקוטי הלכות אורח חיים חלק א’, הלכות ראש השנה, הלכה ד’, אות ב’:

“וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל לְהַזְכִּיר שׁוּם וִדּוּי שֶׁל חֲטָאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה….וּמִתֹּקֶף הַדִּין אָז אָסוּר לְהַזְכִּיר שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ”ל, כִּי אָז הוּא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ”ל…בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר), וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה’, וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה’, כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’ – מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י”ק. כִּי בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר כַּנַּ”ל וּצְרִיכִין רַק לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק כַּנַּ”ל, אָז קוֹרְאִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ רַק בְּקוֹל לְבַד.”

בראש השנה אין וידוי דברים. לא מבקשים סליחה, ולא מתחרטים, רק ממליכים את השם בעולם. אבל למי ששם לב בין סדרת תקיעות לחברתה, יש נוסח של וידוי בסידור שכתוב שצריך רק להרהר בו בלי להגיד אותו בפה. כלומר – לשתוק אותו. אני לא יודע איפה הייתי 29 שנים בראש השנה עד שקלטתי את הקטע הזה, אבל וואללה זה העיף אותי.

אחד העקרונות החשובים ביותר ביחסים בין אישיים שאנחנו לומדים מחז”ל הוא שאי אפשר לנסות לרצות אדם בשעת כעסו. למה? כי הדם שלו חם. הפנים שלו צמודים מדי לחלון הראווה שממנו הוא רואה את הסיטואציה עליה הוא נאבק. צריך לחכות להתקררות כדי לפייס ולרצות. ככה העולם בנוי.

כך גם בעולם התשובה. ר’ נחמן מלמד אותנו בתורה ו’ המפורסמת שכדי לעשות תשובה קודם אדם צריך ש”ישמע בזיונו וידום”. תמיד רואים את זה בסרטים שכשאחד מבני הזוג מגלה שבן הזוג השני בגד, הם ישר יגידו “זה לא מה שאתה חושב”. בסיטואציות האלה, כל דיבור שאתה מוסיף, אתה רק מרחיק את עצמך עוד ועוד. שם זה מקום השתיקה, ההתבוננות, ההכלה, ההבנה שטעיתי והיכולת שלי להיות נוכח שם לכמה רגעים, לפני שאני מסביר את עצמי למישהו. אחר כך בשלב השני, אפשר לתמלל את החטא, את הסיטואציה, ולעשות תשובה על התשובה הראשונה. תשובה של דיבור על תשובת השתיקה.

זה מזכיר לי את השיר:
“איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה – וכולם שמחים”

שנדע לשורר את שיר התשובה שלנו מתוך שמחה,
שנדע לשתוק מתי שצריך, ולדבר מתי שצריך,
שנהפוך את התורות הללו לתפילות
שיבקעו שערי שמים לגאולה פרטית וכללית