“כי קמו בי עדי שקר” (מתוך מזמור שאומרים אחרי התפילה בחודש אלול)
עתים שמתעוררים בתוכנו עדי שקר. אצל רובנו זה בשגרה שהקול הפנימי מפוצל ומתעוררים להם עדי השקר הללו. והם מוציאים אותנו מאיזון. הם מזכירים לנו למה בעצם לא נצליח לממש את הרצון שלנו. מזכירים לנו כמה אנחנו חלשים. מכניסים אותנו למלחמת התשה ובלבול, כמו הסחת דעת טקטית של אויב מנוסה. ואנחנו נופלים בפח הזה פעם אחר פעם. מכחשים בכנפינו.

‘הוריני ה’ דרכך ונחני באורח מישור’
התפילה היא שנלך בדרך שהיא לא מפוצלת, דרך מישור, דרך ישרה עם כיוון אחד, עם הנחיה. התשובה מחזירה אותנו לדיאלוג פנימי לא מפוצל, דיאלוג פנימי של ייחוד. הכוונה של אדם שהוא מיוחד הוא שמתקיים בעולמו הפנימי ייחוד בין צדדים שונים, כמו הייחוד בין הזכר לנקבה.

‘כי ימינך פשוטה לקבל שבים’
הפשטות היא גם ההיפך מהתכווצות. יד פשוטה היא יד פתוחה מזמינה, יד מנחמת ובטוחה בעצמה, במקום שלה. קול פנימי כזה שנטוע בפשטות מסוגל לקבל שבים, להשיב אליו את החיבור, את האמון והאותנטיות הפנימיים.

ריבוי האופציות לבחירה לא תמיד מעיד על חירות האדם. להיפך, לעיתים מורה הוא על בלבול גדול. על עדי שקר מכאן ומכאן. כשאדם עם קול פנימי מפוצל ולא יודע מה להחליט, הוא מאבד את הפשטות, את אורח המישור. קול השופר בא ליישר קו, להחזיר אותנו לפשטות הזו. להשיב אותנו לעצמנו, כמו שאנחנו או בלשון ר’ נחמן ‘יהיה איך שיהיה’. בלי בלבולים, בלי פיצולים.
ככה.