אחד הדברים הפרדוקסליים בניסיון לחזור בתשובה הוא הגילוי וההסתר.
לפעמים כשאנחנו עומדים בתפילה, בסליחות נניח, או בתפילה של ראש השנה או יום כיפור, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לומר לעצמנו בלב “אני צדיק מעכשיו, הנה די, זהו, כל מה שעשיתי היה בטעות, אל תסתכל לשם, לתוכי, לעבר שלי, זה הכל שחור ודפוק שם…”. אנחנו ממהרים להסתיר את זה, לקוות שמה שעשינו ייעלם בלי שנצטרך לנשום את זה מחדש. הרי אנחנו מתחרטים, הנה, רוצים לתקן, אז בוא לא נתעכב על זה, בוא נמשיך הלאה.

אבל, למעשה, עמידה לפני ה’ בתפילה הינה דווקא היכולת לחכות עם אינסטינקט ההסתרה ולהישאר חשוף. ככה. עם כל השריטות, והדברים הרעועים והשבורים שעשינו שיושבים בזכרון ותופסים מקום של קבע על הלב. “יהיה איך שיהיה” אומר ר’ נחמן, כך האדם צריך להתפלל, כך הוא צריך לחזור בתשובה. אברהם יהושוע השל אמר פעם “התפילה הופכת אותנו להיות ראויים לישועה” – כלומר, שהנקודה ממנה אנחנו צריכים להתפלל היא נקודה בה אנו זקוקים לישועה, בה אנו שבריריים וחשופים.

הגיוני לבי על הפיוט המופלא “דודי ירד לגנו” לר’ חיים הכהן. מופלא לימי אלול:

“דודי ירד לגנו לרעות בגנים
להשתעשע וללקוט שושנים”

“קווה אל ה’ ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'” (מתוך מזמור שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול).

מה משמעות הביטוי “קווה אל..?” אנחנו רגילים לקוות שיקרה משהו, לא לקוות אל מישהו. וגם, בצורת הציווי פתאום ראיתי שהביטוי מצביע על המילה – קו – כמו קו ישר.

“יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד”. כך כתוב בבריאת העולם. אולי הציור שמצטייר פה הוא סוג של קו תוחם, קו מתאר שאוסף את כל המים למקום אחד, ויוצר להם גבול ומקום מוגדר להיות בו. ואולי כמו שהמים יקווו אל מקום אחד, כך אנחנו צריכים להיקוות אל ה-אחד.

בפסוק המקדים כתוב – “לולא האמנתי לראות בטוב ה'”. הראיה, הגבול והאמונה, גם להם יש עניין עם הקו הישר:
“הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר. וְאוֹר הַחוֹזֵר…וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל..כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת: “עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ”
(ליקוטי מוהר”ן, עו’)

התקווה הזו, לקוות אל ה’, לאסוף את עצמנו לכיוונו, לנשוא עיניים לשמים, להאמין ולבטוח, לקוות אל ה’, ליצור קו ישר ופשוט שמחבר בינינו לבינו. זו אולי משמעות הביטוי “לקוות אל”, דהיינו ליצור קו ישר שיהווה מסילה לאור ישר ואור חוזר, לקשר, למערכת יחסים, להתכווננות. בבית המקדש השופר לא היה כמו שלנו היום, הוא לא היה כפוף, הוא היה פשוט, דהיינו ישר “באורח מישור”.

אולם גם בתנועה הזו של היושר, יש עיגולים כמו בתורת האר”י. הפסוק חוזר פעמיים על הביטוי “קווה אל ה'”, בהתחלה ובסוף וסוגר איזה מעגל. צריך לקוות אליו ולאמץ ליבנו, אולם הרבה פעמים התקדמות לינארית על הציר הישר מביאה איתה הבניות, נפילות, ספיקות.  על-כן, גם אחרי שמאמצים ליבנו, צריך לשוב ולקוות אל ה’ שוב ושוב, בצורה מחזורית, מעגלית. לחבר את העיגול עם הישר.

“כי קמו בי עדי שקר” (מתוך מזמור שאומרים אחרי התפילה בחודש אלול)
עתים שמתעוררים בתוכנו עדי שקר. אצל רובנו זה בשגרה שהקול הפנימי מפוצל ומתעוררים להם עדי השקר הללו. והם מוציאים אותנו מאיזון. הם מזכירים לנו למה בעצם לא נצליח לממש את הרצון שלנו. מזכירים לנו כמה אנחנו חלשים. מכניסים אותנו למלחמת התשה ובלבול, כמו הסחת דעת טקטית של אויב מנוסה. ואנחנו נופלים בפח הזה פעם אחר פעם. מכחשים בכנפינו.

‘הוריני ה’ דרכך ונחני באורח מישור’
התפילה היא שנלך בדרך שהיא לא מפוצלת, דרך מישור, דרך ישרה עם כיוון אחד, עם הנחיה. התשובה מחזירה אותנו לדיאלוג פנימי לא מפוצל, דיאלוג פנימי של ייחוד. הכוונה של אדם שהוא מיוחד הוא שמתקיים בעולמו הפנימי ייחוד בין צדדים שונים, כמו הייחוד בין הזכר לנקבה.

‘כי ימינך פשוטה לקבל שבים’
הפשטות היא גם ההיפך מהתכווצות. יד פשוטה היא יד פתוחה מזמינה, יד מנחמת ובטוחה בעצמה, במקום שלה. קול פנימי כזה שנטוע בפשטות מסוגל לקבל שבים, להשיב אליו את החיבור, את האמון והאותנטיות הפנימיים.

ריבוי האופציות לבחירה לא תמיד מעיד על חירות האדם. להיפך, לעיתים מורה הוא על בלבול גדול. על עדי שקר מכאן ומכאן. כשאדם עם קול פנימי מפוצל ולא יודע מה להחליט, הוא מאבד את הפשטות, את אורח המישור. קול השופר בא ליישר קו, להחזיר אותנו לפשטות הזו. להשיב אותנו לעצמנו, כמו שאנחנו או בלשון ר’ נחמן ‘יהיה איך שיהיה’. בלי בלבולים, בלי פיצולים.
ככה.

“ועיקר חיי האדם היא השמחה” (אוצר המכתבים, הרב יוסף משאש).

ר”ח אלול ממש בפתח, והנה מתחילים את כל הסאגה העמוסה לעייפה שמתחדשת בכל שנה. אני חושב שלמרבית האנשים חודש אלול עם כובד הראש וכובד הנפש המתלווים אליו לא תמיד באים בטוב. כמו שאומר יוסף בסרט האושפיזין :”נפלת עלינו כבד משה”.
למי באמת יש כוח לכל רגשות האשמה האלה, להיזכר בדברים הרעים שעשיתי? מי נהנה להרגיש רע עם עצמו? מי אוהב לפשפש במעשיו ולמצוא שם מעשים ומחשבות רקובים ומסריחים? ובכן, מסתבר שלא מעט אנשים עושים את זה. משום מה יש לנו איזו תפיסה שפסטיבל הכבדות הרגשית והמלנכוליה המצפונית הזו היא איזה משהו שמזכך את הנפש וגואל אותנו מייסורים לקראת השנה החדשה. בתכלס, מי מאיתנו לא משתשעשע בהצטלבות ומיסה מדי כמה זמן? להמשיך לקרוא ←