לחבק אותך

לחבק אותך
זה כמו להקיף עולם קטן
בזרועות ארוכות
הרים וגבעות שבך
מנחמות חללים בגופי
ורוחי משקיפה בנופי
ליבך המשתרע על פני
קילומטרים של חמלה ורוך
ראשי מונח על כתפך
סלע מצמיח שורשים
בקצה צוק
והשמש בי שוקעת
באופק שלך

“זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה” – ליקוטי מוהרן קח’

כידוע התפילות החליפו את הקורבנות. כבר בתהילים מזהה דוד המלך הנפלא את הזיקה בין המצב הנפשי של האדם לזבח שהוא מחוייב לזבוח.

“הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם” הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב….וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ…”

ר’ נחמן מציג בפשטות שעשוע במילים בין המילה עולַה כזבח, למילה – “העולֲה על רוחכם”. ר’ נחמן מעיד על עצמו שהוא לוקח שברים ועושה מהן תורות. לא סתם כל האנשים השבורים מגיעים לר’ נחמן. אדם שבא להקריב עולה, משהו בקרבו נשבר.

“וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן…וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ”ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת “פּוֹתֵ’חַ אֶ’ת יָדֶ’ך”, סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ”ך, הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ.”

סוד הנסירה של האדם הראשון: שתי ישויות, גוף אחד, ואפס מפגש. הנסירה מאפשרת התבוננות מחודשת, התרחקות קלה על-מנת לחזור ולהיפגש. דביקות מוחלטת מסכנת אותנו בהיבלעות טוטאלית, מחיקה של האישיות. מחיאות הכפיים (האהובות על ר’ נחמן), מתאפשרות רק כאשר יד ימין ושמאל חופשיות לנוע ולהיפגש. רצוא ושוב. “פותח את ידיך” זה סוג של מחיאת כף. ניסור ופתיחה, חופש שמאפשר מפגש. כמו ריקוד של שתי הידיים.

“וְהַשֵּׁם חֲתַ”ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין. וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ”חַ (הם ב)גִּימַטְרִיָּא – חֲתַ”ך.”

מי מאיתנו לא נאנח ומתנשף ברגעים קשים, בנפילות. הנשימה מואצת. רצוא ושוב, שתי רוחות, רוח נכנסת ורוח יוצאת. זהו החיתוך במובן העמוק. לאפשר לאוויר להיכנס ולצאת. לא להיתקע על תקליט שרוט. להמשיך הלאה, לשוב ולהיפגש מחדש.

מקובלנו לעיין בהקשר הרחב יותר של הציטוט המובא, וכך כתוב פסוק קודם:
“עיני כל אליך יְשַֹבֵּרוּ, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”.
יוסף היה המשביר במצרים. “לכו שברו לנו מעט אוכל”. השבירה בעברית מעידה על היפתחות למקור החיות, לאינסוף. לא לפחד מהשבר. לתת לו להוליד רוח חדשה. רוח נשברת מולידה חיים. נשימה ונשיפה.

“וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ. בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ”ל”

בבחינת “וכשהלב נשבר זורח אור גדול”
#אביתר_בנאי_פקק_תנועה