גַּם הַיָּם נָסוֹג
וְיֵש לוֹ אוּלַי
רִגְשֵׁי אַשְׁמָה
כְּמוֹ לִי
פִּתְאֹם
וְהַכֹּל חוֹף
וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף
וְחַיוֹת
וְצָרִיךְ לַחֲזֹר
מֵהַנְסִיגָה
וְלֶאֱסֹף.

יונה וולך כתבה פעם שיר. ואם אביתר בנאי לא היה מלחין אותו כנראה שלא הייתי מכיר אותו.
אלול זה לפעמים כמו גל שמבקש להישבר עליך, ולפעמים אתה הגל עצמו שמנהל יחסי קרבה-ריחוק עם החוף. ולפעמים כמו הגל אתה בנסיגה, אתה מכווץ ומשהו תקוע באותה טעות מהעבר, טעות שכבר ידעת לתקן אתמול, אבל משום מה היום אתה לא מוצא את הפרצה שתעניק לך את הכוח לשנות את המצב הקיים, הנסוג. אבל השגרה ממשיכה, ויש צדפים לאסוף, ויש ארנונה לשלם, ויש קניות בסופר לעשות, ואת כל השגרה הזו אתה עושה כי אתה יודע שאתה מוכרח ושאין מי שיעשה זאת במקומך. זה הפלא האנושי שיודע להמשיך בשלו עד שזה יקרה פתאום שוב, בלי להרגיש ובלי לדעת מאיפה זה יבוא. בסוף חוזרים מהנסיגה בכדי לאסוף את עצמך מחדש לכדי גל נוצץ רצוף צדפים וגעגועים עזים לחוף…

גם אנחנו כמו הים נסוגים. נסוגים מהדברים שמוטלים עלינו בתור בני אדם, בתור אנשים עם שליחות. אנחנו הרבה פעמים מעדיפים את הנוח ואת המוכר, ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם הקושי, עם האחראיות, עם המורכבות, עם הספק…אז אנחנו נסוגים. לוקחים צעד אחורה, יושבים על המדוכה, ונמנעים מלהכריע, משכנעים את עצמנו למה עכשיו זה לא מתאים, ולמה אפשר לחכות עם זה.
ועכשיו, זמן אלול, והמלך בשדה, ועכשיו יש זמן שניתן לנו במתנה, כמו בסיפור של הלב והמעיין, זה הזמן לחזור מהנסיגה, לחזור לשליחות שלנו, ושהים יחזור לשליחות שלו לאסוף צדפים וחיות מהחוף, ללא רגשי אשמה, אלא מתוך הבנה עמוקה שככה הדברים צריכים להיות , בפשטות גדולה. כי זה הים, וזה מה שהוא עושה, וזה אנחנו וזה מה שאנחנו עושים.
הלוואי שנדע לחזור מהנסיגה, ולאסוף את עצמינו ואת הסובבים אותנו,
ולהיות בפשטות מי שאנחנו, ללא רגשי אשמה…

לפעמים אלול זה כמו גל גדול שעוד רגע נשבר עליך, ובמקום לעמוד מולו אתה צולל מתחתיו מחכה שיעבור. זה כמו איזה יום לחוץ בעבודה שאתה בטוח שאם תסנן כמה טלפונים וכמה מיילים, עד שמישהו יקלוט – היום יעבור וכבר תהיה בחוץ בדרך הביתה. זה כמו לעצום עיניים בגשם ולחשוב שזה ימנע מהגשם להרטיב אותך. זה כמו איזה דו”ח חניה שאתה בטוח שאם יעבור מספיק זמן ולא תשלם, הם בטח ישכחו מזה.
לפעמים אלול זה בדיוק הרגע הזה שאין לך כוח לקום מהספה באמצע סדרה טובה, שוב להתלבש אחרי מקלחת, בשביל לפתוח למי שדופק על הדלת….
“פשטתי, את-כותונתי–איככה, אלבשנה; רחצתי את-רגליי, איככה אטנפם….קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול….פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר…”

(ראש חודש אלול 2015)

מאז שנכנסתי לעולם הרוח והתורה בעומק, חודש אלול היה חודש קסום שהביא איתו רוממות רוח וניחוחות דקים של התחדשות. כשהגעתי לישיבה גיליתי עולם חדש של ניגונים ושירים מרגשים שהיו מושרים לכל אורך חודש אלול, שיעורים שעוסקים בחזרה בתשובה וחרטה על המעשים הרעים. ואני, בניסיון לשוות לעצמי את דמותו של בן הישיבה הצדיק והטוב, צולל לתוך המקווה המטהר הזה ומתחיל לטבוע לאט לאט לתוך ים של רגשות אשם.
אולי אחת הבעיות הגדולות של החינוך הדתי היא הרדיפה אחרי העבירות (עיינו בסיפור ‘מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו’ לר’ נחמן מברסלב). אתה נכנס לתוך איזה לופ אינסופי שבו התפיסה היא שככל שאתה יותר מיוסר ומלא חרטה כך אתה חוזר בתשובה באופן יותר עמוק ויסודי. הבעיה היא שאל תוך כל הרגשות הללו מתווסף לו גוש גדול ומרוכז של רגש עסיסי – העצב.
ר’ נחמן מלמד אותנו שהעצבות היא החטא הגדול מכולם. לכן השנה, כשחודש אלול נכנס, החרטה העיקרית והגדולה שיש בי היא על השנים שבהן נתתי לעצבות להתגנב אל תוך עבודת ה’ שלי, ובסכלותי חשבתי שהיא היא זו שתזכך אותי ותעלה אותי מעלה מעלה במדרגות הקדושה.
השנה החזרה בתשובה שלי תשים את השמחה במרכז, ועל כל יום מימות השנה ומחודש אלול שהרשיתי לעצמי להיות מדוכדך ועצוב (וצדיק), אני מוסיף שמחה כפליים. זו החזרה בתשובה שלי.
—
זה המשפט שמלווה אותי מאז שלמדתי אותו, ואני אשים אותו כאן שוב ושוב ושוב, שניזכר בו. כי יש דברים שגם אם אנחנו יודעים אנחנו נוטים לשכוח, כמאמר השיר “הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב”:
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)