לכל מפגש משפחתי
מצטרף אלינו לווייתן
רטוב ומסריח.
כולם ישבים בסלון של ממה ופפה
והוא מתפרפר לו בעונג על השטיח
המעוטר צבעי אדום נקמה,
משפריץ נתזי-מים לכל עבר, מדיף
צחנה של תהומות נשייה.

הדודים מדברים על מחיר הארטישוק-
הירושלמי בשוק,
זה מספר על הנכדה החדשה
שנולדה, ואף אחד לא ידע,
וזה מגלה סוד על יין מעולה
במחיר רצפה,
והלווייתן הענק מתפלש לו במרכז הסלון
באין מפריע, כולם מסתכלים
ואף אחד לא רואה

ואנחנו מרגישים כמו משפחה
ושותקים למופת
כמו משפחה
והרוח הממללת
מרחפת מעל לראשינו
ופוסחת על ליבנו

אתמול בסוף הטיול בצפון (עם כל ישראל), אמרתי לעצמי, שאולי אם לא פתחתי עד עכשיו שיחות הר”ן, לפחות עכשיו אני אפתח. שלא אומר לעצמי שהבאתי את הספר סתם. הנה – טפיחה על השכם – פתחתי!

שיחה תכג:

“מֵעִנְיַן קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְרַחֲקִין עָנָה וְאָמַר: אַף עַל פִּי כֵן יָקָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ, אַף לְפִי שָׁעָה!
אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ. נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאָמַר הֲלא עַל שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר: “לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ”
וְמובא בַּמִּדְרָשׁ: “מַהוּ בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ? אֶלָּא שֶׁבָּעַיִן הַשֵּׁנִית כְּבָר הָיוּ מִסְתַּכְּלִין עַל הָעֵגֶל”. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה דַּעְתָּם לִפְרשׁ חַס וְשָׁלוֹם
וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאד הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ…”

בעולם הקנייני-חומרי אנחנו מחפשים תוצאות, מחפשים לכמת ולמדוד, כמה הצלחנו, מה השגנו וכמה כסף הרווחנו מזה. בעולם האמוני, יש ערך בלתי נדלה לרצון עצמו, באותו רגע קט, גם כשהוא מגיע בלי תוצאות. הכיסופים והגעגועים. המדרש שר’ נחמן מביא פה הוא לא פחות מקטסטרופלי. איך יכול להיות שבשעה שבני ישראל היו במתן תורה, הם כבר פזלו לעגל, ועדיין ההתלבבות הזו רק באחת מהעיניים כל-כך יקרה לפני השם יתברך?

אבל, אם נקרא את שיר השירים, ההמנון של פסח, נראה שעיקר הסיפור הוא דווקא המתח הבלתי פתור, הגעגועים כמעט ללא מפגש, התחושה ששוב ושוב, אתה מנסה להגיע, שואף, מתגעגע, מחפש והנה זה כמעט…ואז זה כבר לא. אבל בעצם, בשפה המטריאליסטית, גם עין אחת יקרה מאד…

חבר יקר, הוציא ספר ביכורים, והוא מקסים, והוא מזמין, והוא מיוחד, ואני לא מבין בשירה, אבל בימים שאני מבין מה אני קורא, הלב מתחמם. גם הוא כתב על שיר השירים, וסיכם אותו באופן מופלא בשלוש שורות, בשיר על אותו מתח אירוטי בלתי נדלה…

[שם הספר: מדבר עם הבית /עמיחי חסון]

[]