“צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו’.
ר’ ישראל בעל שם עליו השלום אמר: צהר תעשה לתבה – שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפלה מצהיר…” (צוואת הריב”ש ד”ח עב).

סיפור החנוכה, לעומת פורים, לא היה יכול להיכתב בתנ”ך ע”פ מסכת יומא. חנוכה הוא החג של התורה שבעל-פה ו”דברים שבעל-פה, אין אתה רשאי לאומרם בכתב”.

שם הוי”ה הנכתב, נאסר להגייה בדיבור האדם. אמת הכתב היא האמת הדתית האובייקטיבית הנמצאת מחוץ לאדם, זו שאין אנו יכולים לדבר אותה, ואין אנו יכולים להבין מהותה בפנימיותינו. לכן אנו אומרים שם זה בשם אדנות.

אולם דברים שבע”פ לפי דברי ר’ צדוק הכהן מלובלין חשובים לא פחות מהכתב – “…יש בו חיותו מה שאין כן בכתב, אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם…אין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדיבור שהוא מכוח רוח חיים שוב, יש בו מחיותו ולא בכתב”.

וּבֶאֱמֶת דַּע כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁקּוֹרִין [סביבון]
וְהַכּל חוֹזֵר חָלִילָה וְנִתְהַפֵּךְ מֵאָדָם מַלְאָךְ וּמִמַּלְאָךְ אָדָם וּמֵראשׁ רֶגֶל וּמֵרֶגֶל ראשׁ
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם חוֹזְרִים חָלִילָה וּמִתְגַּלְגְּלִים וּמִתְהַפְּכִים מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה מֵעֶלְיוֹן לְתַחְתּוֹן וּמִתַּחְתּוֹן לְעֶלְיוֹן

זה קרה ממש אתמול
שהייתי כולי מכווץ,
רק לפני רגע
בכיתי באמצע הרחוב,
רציתי הביתה
וחשבתי מחשבות של סוף
ולא רציתי יותר

ראשית, אציג מדרש מדהים שקרוב לליבי על חנוכה בימי אדם הראשון:
“תנו רבנן” [שנו רבותינו]:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: “אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים”,
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה],
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר: “מנהגו של עולם הוא”,
הלך ועשה שמונה ימים טובים….
(תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א)

אצלנו בבית, לאחר הדלקת הנרות ואמירת “הנרות הללו”, אנחנו נוהגים לשיר בהטעמה את פרק ל’ בתהילים:”מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/k/k2630.htm

מעבר לקישור הפשוט שראש המזמור מדבר על “חנוכה” (של הבית לדוד) ניסיתי להבין מה עוד טמון בפרק. הנושא המרכזי הוא התלות החריפה של דוד בה’, בעקבות חוסר השקט והיציבות, ואולי אף השרירותיות הרבה שמבטאת הנהגתו של ה’ :
“כי רגע באפו, חיים ברצונו. בערב ילין בכי ולבוקר רינה…” – משהו במציאות מאד לא יציב, רגע אחד אנחנו שמחים, ובערב אנחנו עצובים, חיים ומוות רוקדים טנגו. או כמו שאביתר ניסח את זה – “שביר, הכל ברגע נשטף…מתנה, כל נשימה, כל נשימה…”

בדומה לאדם הראשון, דוד המלך שואל את אלוהים’ – “הסתרת פניך, הייתי נבהל….אליך ה’ אקרא ואליך אתחנן…מה בצע בדמי ברדתי אל שחת?”
מדוע העולם הולך ונהיה חשוך בעדי? מדוע אתה מסתיר את פניך ממני? מה עשיתי לא טוב שזה מגיע לי?
יש כאן זעקה קיומית, כנה, מבוהלת של דוד המלך ממש כמו זו של האדם הראשון. ברגעי החולשה שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו בחושך, שהעולם מתמוטט וחוזר לתוהו…

ועכשיו ההיפוך:

בפרק קלט בתהילים דוד המלך מציג תמונת מצב אמונית באמצעותה הוא מביע את המשפט המפורסם “לית אתר פנוי מיניה” או – “מלא כל הארץ כבודו”.
[ לעיון בפרק המלא:
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26d9.htm… ]

הפסוק עליו ר’ נחמן בנה את תורתו המפורסמת של “אין יאוש בעולם כלל” מספר כך: (ח’) “אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך “. כלומר – כשאני הולך על עננים מרב אושר, ואני מרגיש הצלחה ומלאות ושלווה, אז – כמאמר אוהדי ספורט – “יש אלוהים”. אבל גם כאשר אני בתחתית, בירידה, בשפל המדרגה – הנך שם. אין לי באמת אפשרות ללכת לאיבוד, כי ה”איבוד” הוא גם נחלתך.

בהמשך הפרק דוד המלך מנכיח תפיסה זו באמצעות היפוך מעניין: ” גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר – כחשיכה כאורה”. כאן נכנסים הדיומיים ה”חנוכתיים” של אור וחושך. בעצם – אומר דוד המלך – חושך ואור הם תפיסות אנושיות מצומצמות שלנו בני האדם, אבל בפועל, ביחס לאלוקות, אין ביניהם הבדל ממשי – “כחשיכה כאורה”.

אם נחזור למעלה לסוף פרק ל’ בתהילים, נמצא שם את סוד ההיפוך, של הלילה שהופך לאור יום – (יב’) “הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה”.

בעצם, אם נתבונן היטב במציאות, החושך יכול להפוך לאור, המספד יכול להפוך למחול ושמחה. העצבות והקשיים שלנו איננה תלויה בממצאים האובייקטיביים שקיימים לנו, דהיינו – תוצאות חיוביות במבחנים, מעמד חברתי גבוה, הרבה כסף וכו’…אלא “אין הדבר תלוי אלא בי”. העניין הוא בפרספקטיבה, כי ביחס לאלוקות אין הבדל בין אור לחושך, וממילא האפשרות של האדם הראשון להפוך את ימי התענית לימי הלל והודיה, תלויות בעיקר בפרספקטיבה שלו.
בעזרת ה’, שנצליח להאיר את החושך בלי לבטל אותו. שהחושך עצמו יאיר לנו פנים…
“ה’ אלהי שוועתי אליך – ותרפאני.
ה’ העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי [מירדי] בור”
חנוכה שמח!

אתמול הזדמן לי להיות קצת בהתוועדות עם הרב שטיינזלץ.
איזה יהודי מתוק!
הוא חזר ואמר דבר אחד בצורה כל כך פשוטה – תמצית החסידות זה לעשות צעד אחד קדימה, צעד אחד למעלה, רק צעד אחד.
הצדיקים כלפי חוץ שלובשים גלימות, זקנים ופיאות, זה שטויות, זה לא אומר כלום. גם לתיישים יש זקנים. האיש הפשוט שאומר לעצמו “אולי אלך עכשיו להתפלל מנחה”, זה דבר גדול מאד. כל אחד במקום שלו עושה צעד אחד, מתקדם, מתגבר, מתמודד. מי שנמצא בישיבה ולא עושה כלום, שילמד דף אחד, חצי עמוד, כמה שורות. שיעשה משהו אחד.
אפילו שמעתי פעם סיפור על שודדים, שיש להם יצר הרע חזק מאד לשדוד, אבל אותם שודדים לא שודדים יהודים. זה נשמע מצחיק – אבל זה דבר גדול, שהם יכולים להחזיק את עצמם, שיש להם התגברות.

כמה היצר יכול להוריד אותנו למטה. וכשאנחנו למטה – קל וחומר! “לא…אני חלש עכשיו, אני רחוק…אין לי כוחות”. במקום לעשות משהו אחד קטן, צעד אחד, תזוזה, התנועעות, רצון, כיסופים – צעד אחד קטן ששווה כל כך הרבה. יוסף יורד למצרים – יורד! הוא בשאול תחתיות, הוא גם מגיע לכלא, והוא לא נשבר. הוא עושה מה שהוא יכול. בצעדים קטנים, עושה את מה שהוא יודע לעשות.

מאו צה טונג אמר פעם – חציית החומה הסינית, מתחילה בצעד אחד קטן.
שנזכה לשמוח בדברים הקטנים, בנקודות הקטנות, לעשות צעד אחד למעלה. זה הזמן. יט’ בכסליו, לקחת על עצמנו משהו אחד קטן לעשות. להתגעגע ולדרוש שיבוא אלינו כבר…

“בסוף היום זה רק אני
וזה רק את והילדים ואלוהים,
וכל השאר הבל הבלים ”