פחד והשרדות

“ת”ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי (שחטאתי) עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים.
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה].
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר מנהגו של עולם הוא!
הלך ועשה שמונה ימים טובים”
(מסכת עבודה זרה, דף ח ע”א)

הפחד משתק. הפחד מפני הסוף משתק עוד יותר.
בסיפור הזה, האדם הראשון בטוח שזה הסוף שלו. והוא מפחד פחד מוות. הפחד שהסוף קרב הוא אינסטינקט הישרדותי-אנושי, ואולי זה לא מקרה שרבים עסקו וכתבו על המוות ועל סוף העולם.

בחיים שלנו יש לנו המון פחדים. זה יכול להתבטא בפחד רגעי וקטן כמו – פחד מכלבים, אופחד מאדם מפחיד שעובר לידינו ברחוב. וזה יכול להיות פחד גדול יותר כמו כיוונים יותר גדולים בחיים – עבודה, לימודים וכו’.

הבוקר נזכרתי בסיפור הזה, וחשבתי לעצמי שבעצם הפחד האמיתי של האדם הראשון הוא תמציתו של הפחדים האנושיים כולם. הפחד מפני הסוף. בכל פעם שאנחנו מפחדים ממשהו, יש לנו חשש כלשהו, ריח ניחוח של סוף קרב. היכולת להתגבר על הפחד היא הידיעה שלא משנה מה, תמיד יש המשך. הסוף הדוהר לכיוונינו הוא לא באמת סוף אלא רק אשלייה של סוף…כמו גל גבוה שמסתיר מאחוריו את האופק העצום של הים המשתרע למרחקים.

מחר סוף השנה. והקלישאה שבכל סוף יש התחלה חדשה היא פשוטה ואמיתית. השקיעה היא גם ההקדמה של הזריחה, והשפל מבשר את הגאות…

האמונה היהודית נטועה באינסוף. משהו שאין לו סוף. האלילות היא סופית, ממוסגרת ומתוחמת. (אולי זה לא מקרה שהסיפור הזה מופיע במסכת עבודה זרה). כמו שכתבתי כאן בעבר פעמים רבות – ההגיון העברי על-פי הרב הנזיר, הוא כזה שלא מייחס לשום הבנה לימודית סופיות. כל הבנה חדשה בלימוד ובנפש, היא פתח להבנה חדשה גבוהה ועמוקה יותר. גם ללימוד אין סוף, וגם לתורה אין סוף.

בעזרת השם, שתבוא עלינו שנה שחונת ברכות ושפע, שנה של שלום, שנה של שמחה, שנה של בריאות, שנה של משפחה ושל דיבוק חברים, שנה של אחדות בין הפכים, שנה של גאולה, שנה בלי סופים ובלי פחדים…

ר’ צדוק הכהן מלובלין – על התשובה

 

“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.

התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”

(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)

הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:

“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”

[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]

לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.

דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.

דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.

שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)

דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…
שבת שלום!!

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.

אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”

נ.ב.
מוצ”ש הוא התאריך המיוחד י”ח אלול המכונה בחב”ד – חי אלול. יום הולדתם של הבעש”ט והאדמור הזקן בעל התניא. לא לשכוח לחגוג להם 🙂

ר’ צדוק הכהן מלובלין – התשובה

קצת ר’ צדוק.

“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.
התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”
(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)
הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:
“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”
[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]
לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.
דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.
דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.
שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)
דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.
אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”