“…למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה” (מתוך תפילת שחרית)
המשפט הזה תמיד נראה לי כמו פרפרזה למשפט :”תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן”.
הריקנות היא סוג של שיגעון ובהלה. בחיים שלנו אנחנו מבקשים למלא את עצמינו, ולהתמלא על ידם, לא לנגוע בריק הזה. להתרחק ממנו. הפחד האמיתי של כל אחד זה להרגיש ריק מבפנים. חלל שאין לו היכולת להתמלא.
בספר הבהיר (ספר תנאי קבלי קדום) כתוב במשנה ג’ כך {בתרגום חופשי}:
“ומפני מה מתחילה (התורה) בב’, כמו שמתחילה (המילה) ברכה.
ומניין לנו שהתורה נקראת ברכה, שנאמר “ומלא ברכת ה’ ים ודרום ירשה” (וזאת הברכה לג,כג)….
מאי “מלא ברכת ה'”?
אלא כל מקום שנאמר בי”ת הוא ברכה.
כמו שנאמר “בראשית”, ואין ראשית אלא חכמה, ואין חכמה אלא ברכה…”
המשנה הזו קושרת בין סוף התורה לתחילתה. התורה נפתחת במילה בראשית, ובסופה מדובר על ברכה של מלאות – ומלא ברכת ה’. ההתחלה מעידה על ברכה, כך גם האות בי”ת (צריך להעמיק מדוע זו לא האות א’. צריך עיון).
אם כן, הריק הוא הבהלה והשיגעון, והמלאות היא ברכה ושפע.
הערב אנחנו נקדש על היין. בפתיחה לספר הזוהר נקשרים גם כן שני נושאים אלו – בריאת העולם והברכה. “כוס ישועות אשא – זו כוס של ברכה”.
זה אולי קצת יומרני להגיד מה הייתה מטרת בריאת העולם, אבל לפי דברים אלו הכוונה היא לברך ולמלא. העולם נברא בחסד ומתוך רצון להיטיב ולמלא את החסר, את החלל הפנוי.
יהי רצון שלא ניגע לריק , שיהיה לנו סיכוי להינצל, ושנמלא את ליבנו השבת ובכל שבת.
