כולנו חולמים חלומות גדולים, אבל החלום של יעקב על הסולם שראשו מגיע השמימה, מתחיל בקרקע, בדברים הפשוטים, בלחם לאכול ובגד ללבוש. אנחנו יודעים שיעקב אומר בסוף חייו :”מעט ורעים היו ימי שני חיי”. דמותו של יעקב היא דמות של ניסוי ותהייה, אין לו תכניות גדולות, או אג’נדה ברורה. הוא מנסה ומתהלך בין הטיפות, ונאבק במניעות ובקשיים שהחיים מערימים עליו.

חשבתי (בעקבות הפיתוח של איז’ביצא על הדמויות של יהודה ויוסף), שאולי בגלל זה יעקב כל-כך אהב את יוסף. לא רק בגלל שהוא היה הבן של רחל אהובת נפשו – אלא כי יוסף סימל את כל מה שיעקב לא הצליח להשיג בחייו. את הגדולה הזו, את היופי הגבוה הזה. מן שלמות ובהירות מאד גדולה של יכולת לראות את מהלכיו של אלוהים כמו שיוסף אומר לאחיו: “ואתם חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה” וכל אשר הוא עושה הוא מצליח.

יעקב מרגיש את ההחמצה הזו בחייו, ורואה ביוסף את התיקון שלו עצמו. יעקב חווה על בשרו את הדבר הזה את ההאבקות עם אלוהים ועם אנשים ועם החיים, הכל במאבק. אבל המאבק הזה מעורר השראה והתפעלות אף יותר מיוסף שהכל בא לו בקלות. יעקב נלחם על החיים שלו, על הפשטות שלו, הוא לא ביקש לעצמו הרבה. באמת שלא. רק שהקב”ה ישמור עליו ויציל אותו…

“קטנתי מכל החסדים
ומכל האמת
אשר עשית את עבדך
כי במקלי עברתי את הירדן
עתה הייתי לשתי מחנות
הציליני נא…”28