“תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה”
(מתי נתנשק)

“תאווה לבשר אישה
זה כמו סתם תיאבון לבשר …
צריך להפסיק לשקר בטלויזיה
על אהבה
לקחת אחריות על הילדים”
(אמביציה)

“ילדים מסתכלים בתמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם, עושה את זה גם, וזה מרגיש לי רע.

לאהוב לאכול זה לא לאהוב,
לאהוב לאכול, זה לא אהבה,
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע”
(גנב)

“חושב אני רעב, כואב אני חושב
נמאס להסתובב רעב כמו זאב”
כשאת קוראת בשמי,
פתאום אני חושש,
אולי זה לא אני.
את כל כך יפה, זה לא יאמן…”
(האיילה והזאב)

“את מי אני אוהב? אותך או אותי?
למי אני נאמן? לך או לי?”
(מתנות)

אתמול הייתי בהופעה מיוחדת ביותר של אביתר בנאי בבארבי, שבה הוא חוזר לשירים הישנים שלו. וכן, הוא שר את כל השירים שלא חשבתם שהוא ישיר (אמנם עם צנזור קל) אבל היה מרטיט ויוצא דופן יותר מכל ההופעות שהייתי בהם. הוא היה חי פתאום, כמו נער שמתנער ומתעורר מחדש, חוזר לכוחות הצעירים של פעם ומרגיש בכל הכוח. כבר חשבתי שראיתי את כל ההופעות שלו, ושהוא לא יכול יותר להפתיע אותי. אבל אתמול הוכח שזו טעות.

בכל אופן, מה משותף לכל השירים האלו?
כבר ציטטתי פה פעם את השיר, “גנב” בעניין לימוד תורה לשמה, וזה עניין די קרוב אבל אני אנסה לתת דגש טיפה אחר. המוטיב החוזר כאן הוא כפול.
המוטיב הראשון מנסה לברר לעצמו מהי האהבה? שואל את עצמו שאלות על אהבה. כשאני אוהב מישהי, את מי אני באמת אוהב, אותה או אותי? כי הרי כשאני בקשר מוצלח, זה עושה לי טוב בפנים, אני שמח. אני מקבל מזה הרבה דברים, אני מקבל חום, ופירגון, ותמיכה ואוזן קשבת והתרגשות, וקרבה גופנית. אבל בעצם כל הדברים האלה הם בשבילי. ומה אני עושה בשבילה?

המוטיב השני שיוצא מתוך השאלה הזו, היא ההתייחסות לאשה כבשר. אני חושב שאביתר מביע פה תסכול עמוק על התחושות שמתעוררות בתוכו כשאשר הוא עומד מול אישה, והתחושה הבסיסית האינטאיטיבית שעולה בו היא אכילה. “את כל כך יפה, זה לא ייאמן” – זה משפט אירוני שמבקר את עצמו, שהרי לפני רגע הוא מתייחס אל עצמו כזאב רעב.

“צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה”
הרבה דברים חיצוניים בתרבות שלנו, מזינים את התפיסה שלנו על אהבה באופן הזה. הפרסומות, הסרטים, התרבות המערבית שמכתיבה לנו איך האישה צריכה להיראות, ואיך הגבר צריך לתפוס את האישה. בדגש על המילה “לתפוס”. אהבה היום צומחת בתודעה שלנו מתוך קונוטציה של “שימוש”. אני אוהב=אני משתמש.

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו מתקשים לשבור את הקונספציה הזו ולהיפתח לקונספציה חדשה, שבה אני פונה אל האחר, החוצה ממני, אל המקום שבו אני פחות בטוח בעצמי, אל המקום שבו לא כל העולם סובב סביבי, ונקודת המבט היא לא דרך הענייים שלי.

אתמול אביתר סיפר על אדם שנופל מצוק, ונאחז בשיח. אלוהים בא ואומר לו, אתה רוצה שאני אציל אותך? הוא אומר – כן!!. אתה בטוח? הוא אומר – כן…למה אתה שואל? (זה כבר יותר מלחיץ כששואלים ככה). ואלוהים עונה – כי אם אתה רוצה שאציל אותך, אתה צריך להרפות מהשיח.

נראה לי שזו התחושה שלנו כשאנחנו בכלל מנסים להשתחרר מהתפיסות המקובעות שלנו, ולפנות החוצה כלפיי מישהו, לסמוך עליו באמת, להיות נאמן לו ולא רק לעצמנו.

“הייאוש הבשר הגאווה,
אוייבים גדולים שאני טיפחתי…”
(תחרות כלבים)

הפחד,
הוא רגע,
זה רגע
לפני,
בין לילה ליום,
הפחד
הוא שער…”
(מתנות)