עד שבוע שעבר, לא באמת הרגשתי. כאילו, הרגשתי, קצת, אבל לא עד הסוף, לא באמת. לא הסתכלתי לאנשים בעיניים, לא הסתכלתי לעצמי בעיניים. ניסיתי, הרבה פעמים, אבל פשוט לא ידעתי איך עושים את זה. באמת שניסיתי. אבל בשניה האחרונה תמיד ברחתי, והמשכתי לסחוב. כמו כולם. כי ככה זה בחיים, סוחבים. החיים קשים.
***
ר’ נחמן מספר ב’משל מתבואה’, על מלך ומשנה למלך שקיבלו מידע נבואי על כך שכל התבואה בממלכה תהפוך את מי שאוכל ממנה למשוגע. חשבו מה לעשות, שהרי אם לא יאכלו מהתבואה, כולם בחוץ יהיו משוגעים, ושניהם יהיו נורמליים. אבל אם הם היחידים שנורמלים, הם יהיו משוגעים בעיניי השאר!
לכן החליטו לאכול מהתבואה, ולסמן סימן על מצח שניהם, ככה כשיסתכלו אחד על השני, הם יזכרו שהם משוגעים.
***
מי שפגש אותי או שמע אותי בטלפון השבוע, אולי חשב שקצת השתגעתי. שמע איך הקול שלי השתנה, איך המבט השתנה. חברים אפילו אמרו שיש לי שפת גוף חדשה.
היום הבנתי את הסיפור הזה של ר’ נחמן. כולנו הולכים עם סודות ועם פחדים, כולנו. האבסורד הוא שבמקום לחלוק אותם, אנחנו מסתירים אותם, וזה גורם לנו רק סבל. היכולת שלי להסתכל על מישהו אחר ולחלוק איתו באופן הכי אמיתי את כל השגעונות שלי, את כל השריטות והפחדים שלי, רק יגאלו את שנינו. כי כשהוא יהיה שם, בכאב שלי, הוא יגיד לי בעיניים חומלות ולב פתוח – “אחי, אני איתך שם. אני גם משוגע”.
***
שנים שהלכתי עם דרשה של ספר היצירה שחשבתי שהבנתי, אבל לא באמת. לא עד הסוף. מהם שלושת האיברים של האהבה? הלב, ושתי האזניים.
המעשה הכי אוהב שאפשר לעשות, זה להקשיב בלב פתוח לכאב של מישהו אחר. אין מעשה אהבה יותר גדול מזה.
***
רשמים מסדנת ‘דרך’ אצל נועם בכור השליח.
