מספרי סיפורים
**
משה רבינו קיבל מום, כבד פה, כבד לשון וערל שפתיים. על המום הזה יכל משה לכעוס על אלוהים. ‘למה ככה? למה זה מגיע לי?’. כשיש לאדם כאב הוא נעשה רגיש יותר:
“וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו”.
מתחת לכל כאב, יש אור גדול. הכאב הכי גדול של משה נמצא בדיבור. כמה חוסר אונים יש שם “הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק”. הדיבור הוא פקק תנועה אחד גדול.
משה, בעל המום, נבחר להוביל את עם ישראל, כי הוא רגיש לכאב, רגיש לחולשות, רגיש למוגבלות.
משה מוכן לקבל את עצמו כמו שהוא, ולקבל על עצמו את התפקיד גם אם אחרי ויכוחים. כי למשה יש היכולת לראות כאב של אחיו, לראות בסבלותם. שם, בתוך החולשה, נמצא האור הכי גדול, הפלא הכי עדין של הנפש. שם מתעוררת החמלה, שם מתרחש הריפוי. כך יכול משה כבד הפה לסיים את התורה בספר ‘דברים’, שם הדיבור לא רק נרפא, אלא הופך להיות שירה אחת גדולה ומפוארת, ניגון גבוה מעל גבוה.
משה הצליח לספר סיפור אחר. לא ‘מה זה המום הזה’, אלא מה אני לומד פה, מה אני מקבל, וכמה אני יכול לתת, רק בזכות המום הזה, רק בזכות הרגישות שהיא מעוררת בתוכי.
זה השיעור שנוכל ללמוד ממשה רבינו, איך אני מספר את הסיפור שלי. האם אני רק שואל מדוע זה מגיע לי, או שאני מצליח לראות מה שוכן מאחורי המציאות הנראית לעין, להתחבר לסוד ולאור השוכן מתחת לכאב.
