בעולם של היום, המערבי והפוסט מודרני, יש ייאוש מהשפה. השפה יוצרת מחיצות בין בני אדם. אי אפשר לומר “אני אוהב אותך” ולצפות שהיא תבין למה אני מתכוון, מה אני מרגיש. הרי אמרו את זה קודם לפני, ואני רק מדקלם מילים שיכולות להתפרש לאלף כיוונים. כשאני אומר כלב, עולה לי בראש כלב מסוים, ואצלך כלב אחר, ובעצם אנחנו בכלל לא מדברים על אותו דבר. זה בכלל שיח של חרשים.

אונקלוס מתרגם את הפסוק “וייפח באפיו נשמת חיים” – רוח ממללא. זהו כוח הדיבור. זוהי השפה. העולם נברא בשפה ובדיבור “במאמרו ברא שחקים”, “השמים מספרים כבוד אל”. ספר היצירה הוא ברובו ספר דקדוק. העולם היהודי נותן אמון בשפה, ורוצה להאמין שהיא לא חיצונית, שהיא דיבור, שהיא טקסט, שהיא קוראת ומזמינה להיפגש ולא ליצור מחיצות.

***

הרהורים על ההצגה “העיר הזאת“:

הראיות שהבלש מחפש בהצגה הן ראיות מילוליות, הוא מחפש שורשי מילים וגימטריות בשביל לגלות את שם הרוצח. והוא יודע שזה לא הגיוני, אבל הוא ממשיך עם זה. הוא נותן אמון בשפה. הוא רואה את העולם כטקסט.
הקטע שאני מעלה הוא לא מתוך ההצגה, אבל הוא פורט על הנקודה המדויקת הזו שבין שפה חיצונית לשפה פנימית. יש רגעים שבהם ירושלים מתפרקת, ואנחנו מתפרקים ולא מחזיקים מעמד, כשאנחנו מנסים לעשות למען האמת, ופתאום האמת בורחת, ואנחנו לא מבינים למען מי? למען מה? ומשהו הולך לאיבוד, ידיים באוויר מחפשות את האמת…ואנחנו צריכים את דוד המלך שיזכיר לנו מה זו שפה, מה היא יכולה להעניק, איך היא יכולה לנחם.
זוהי הזמנה לדהירה עם השפה דרך אסוציאציות ומצלולים, חרוזים ושורשים, אמת וייאוש…לפעמים זה לא מובן, אבל ביחד עם זה, זה הכי מובן בעולם. “בתוכי דוהרת ארץ, וירושלים לא עוצרת…”