מה שאני אוהב אצל רבי נתן זה שהתורה שלו מדברת אליי ועליי. הוא מלמד אותי לקרוא את הפרשה ולחפש את עצמי שם. כך צריך לקרוא על יציאת מצרים: “בְּחִינָת פֶּסַח וְיְצִיאַת מִצְרַיִם יֶשְׁנָהּ בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן“.
כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲווֹת וְהֶבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה זֶה בְּחִינַת גָּלוּת מִצְרַיִם. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהֵם מְשֻׁקָּעִים מְאֹד בְּטֻמְאַת מִצְרַיִם, בְּגִלּוּלֵי הַחֲטָאִים וְהָעֲווֹנוֹת, ר”ל, וּמֵחֲמַת שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתוֹעֲבוֹתָיו מְאֹד מְאֹד, עַ”כ אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם בְּשׁוּם תּוֹכָחָה וּמוּסָר, כִּי כְּבָר נִתְקַשֵּׁר בִּשְׁטוּתִים וַחֲטָאִים שֶׁלּוֹ כ”כ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם בְּשׁוּם פָּנִים.

כל אחד מאיתנו מעורבב בסרטים שלו, בהתמכרויות שלו, במחשבות הקשות שלו על עצמו, על החיים שלו. את המילים “חטאים ועוונות” אני מפרש גם כרגעים בהם אנחנו בטוחים שאי-אפשר אחרת, שלנצח יהיה לי קשה לקום בבוקר, ושאני לעולם לא אצליח להתפלל כמו שהייתי רוצה וכו’.

אֲבָל ה’ יִתְבָּרַךְ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְעַ”כ הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו שׁוֹלֵחַ לוֹ לִפְעָמִים הִתְנוֹצְצוּת גָּדוֹל וְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלִבּוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַה’ יִתְבָּרַךְ.
ואז פתאום באה לנו מחשבה של התעוררות – “דיי! אני רוצה לחיות אחרת! אני יותר גדול מכל המגבלות האלה!”. איזו ענווה זו להגיד על המחשבות האלה שהשם יתברך הוא זה ששותל לנו אותם. הוא רוצה לעורר אותנו, להוציא אותנו ממצרים.

וְצָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיָּחוּס עַל נַפְשׁוֹ, וְתֵכֶף כְּשֶׁבָּא עָלָיו הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה, תֵּכֶף וּמִיָּד יְמַהֵר לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ וְאַל יִסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָיו כְּלָל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בִּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים וְתַאֲווֹת כ”כ, עַ”כ תֵּכֶף כְּשֶׁמַּתְחִיל לַחֲשֹׁב אֵיךְ וּמָה וּבְאֵיזֶה אֹפֶן יִבְרַח מִתַּאֲוָתוֹ וּבְאֵיזֶה דֶּרֶךְ יִזְכֶּה לִתְשׁוּבָה וְכוּ’, בְּוַדַּאי יַחֲזֹר וְיָשׁוּב לְאִוַּלְתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע וּמְבֻלְבָּל מְאֹד מְאֹד.

לפעמים צריך לצאת בחיפזון. מרוב שאנחנו מורגלים במצרים, רק השהייה הקטנה הזו והמחשבות של כמה ואיך לצאת, זה בסוף מה שישאיר אותנו שם. לפעמים פשוט צריך לקום ולצאת כשיש עת רצון לזה.

ע”כ בִּתְחִלַּת הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִבְרֹחַ מִיָּד שֶׁמִּתְעוֹרֵר וְאַל יַבִּיט לַאֲחוֹרָיו כְּלָל יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה יָחוּס עַל נַפְשׁוֹ וְיִבְרַח בְּחִפָּזוֹן מִמַּה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִבְרֹחַ. וְזֶה בְּחִינַת פֶּסַח שֶׁאָז הָיָה יְצִיאַת מִצְרַיִם.
(ליקוטי הלכות, גילוח ג’, אות יב’)