זוהר ‘לך לך’ – התערותא דלתתא

זוהר פרשת לך לך פשוט גאוני.
איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אני לא יודע. אבל ככה זה כשרגילים לקרוא את התורה כל השנים האלה, כבר לא יודעים להיות מופתעים.

אז מסתבר שעוד לפני הציווי המפורסם של אלוהים לאברהם – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, אברהם כבר עושה בדיוק את הדבר הזה, ומקדים את הציווי. כך כתוב בסוף פרשת נוח:

“וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…”

הזוהר שואל שאלה פרשנית – אם הוא כבר עשה את זה אז למה הקב”ה ציווה אותו? איזה מין ציווי זה? זה מפיל את כל התיאוריות שלנו על אברהם שהאמין בה’ ועל כן קיים את הציווי לעזוב הכל לטובת האמונה בבורא.

ועל כך הזוהר עונה:

“ובשעה שיצאו מה כתוב? “ללכת ארצה כנען”, שהרצון שלהם היה ללכת שם. מכאן למדנו – כל מי שמתעורר להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, שכיוון שכתוב “ללכת ארצה כנען” – מיד “ויאמר ה’ אל אברם לך לך”. ועד שהוא לא התעורר מקודם, לא כתוב לך לך.
בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר, עד שמתעורר למטה מקודם על מה שישרה אותו שלמעלה.”

כלומר – אברהם, בפעולתו וביוזמתו האקטיבית, עורר את אלוהים לצוות אותו. המושג הרווח בקבלה הוא “התערותא דלתתא” – התעוררות התחתונים שמעוררים את העליונים. אם אנחנו מחליטים משהו לשם שמים, ורוצים בכל מאודינו לעשותו, אזי יתעוררו עלינו רחמי שמים ויסייעו בעדינו.

ר’ יוסף ג’יקטיליא בספר שערי אורה מציג את זה עוד יותר חריף. האדם נותן כוח לאלוהים:

“באותה שעה פתח משה רבינו עליו השלום ואמר: ועתה יגדל נא כח אדנ”י (במדבר יד, יז) מה כתיב בתריה (אחרי)? “סלחתי כדברך ואולם חי אני”, כלומר – החייתני בדברך.”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.