אף פעם לא נהניתי מהלחץ והמתח שיש בלהיות על במה, אבל עם זאת קצת רציתי בזה. בתיכון שרתי קצת בטקסים, אבל רק שיר אחד כדי שלא אתמוטט מרוב טלטלה פנימית. הסיבה שהעדפתי לשיר ולנגן ולא לדבר מול קהל היא בגלל שהרגשתי בטחון. ידעתי מראש שיש התחלה אמצע וסוף ברורים, וחוץ מזה עושים חזרות מלא פעמים כדי שיהיו כמה שפחות פאשלות. החזרות עזרו לי לקבע את השיר אצלי בקול ובאצבעות, שיהיה אפשר לאחוז ולשלוט.
***
לא מזמן למדתי (בבית ספר להכשרת מטפלים של נועם בכור) הגדרה נפלאה ליצירתיות: “היצירתיות היא היכולת לנוע בחופשיות במרחבים לא מוכרים ולא ידועים”. לכן, גם אנשים שעוסקים באמנות ושרים ומנגנים יפה, אם הם לא באמת יצירתיים, אנחנו נרגיש את זה, נרגיש את הקבעון הפנימי שלהם בנפש. כששמעתי את זה הבנתי שהמקום שממנו שרתי וניגנתי רוב השנים הוא לא יצירתי, אלא דווקא מאד מקובע. כזה שמפחד להיפתח למחוזות הלא ידועים הללו.
***
בסרטון שלפניכם, לוריין היל הצדיקה, מראה מה זה לשיר שיר ולעבור תהליך של ריפוי אל הלא נודע תוך כדי. היא צרודה לגמרי, טועה באקורדים, טועה במילים, אבל ממשיכה בלי מאבק ופשוט נותנת לעצמה ליפול אל הטעות, אל הלא נודע, ומגלה כמה היא יכולה להיות מופתעת משיר של עצמה ולסיים בבכי שהוא תפילה. והיא בוכה ושרה
“אני יודעת שזה אפשרי
הכל אפשרי
האני הישנה נשארת מאחור…”