מתחת לכל כעס, טמון כאב.
**
כעס הוא רגש טוטאלי, כשהוא מופיע, קשה מאד לראות משהו אחר. הוא שתלטן, כזה שמופיע ואומר “עכשיו אני, ורק אני”.
חז”לינו כבר לימדונו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה הם הרחיקו לכת עד כדי כך? כי עבודה זרה, משמעותה שאני מצביע על משהו ואומר “זה אלוהים! הנה הוא! הנה ה-כל!”. אבל בעצם, אלוהים הוא תמיד גדול יותר, תמיד נעלם יותר. אם אני רואה אותו, סימן שלא פגשתי בו באמת.
כשהכעס משתלט על הכל, אין עוד מלבדו (הכעס), ולכן גם אין אני, ואין מי שפגע בי, ואין באמת יכולת לראות איפה אני בעולם כלל.
**
אי אפשר לרצות אדם בשעת כעסו, כי כרגע הוא לא שומע טוב, ולא רואה טוב. זה לא הזמן להיאבק. כל מאבק מוליד מאבק גדול יותר.
בשעת כעס, כדאי לשאול את עצמנו – למה אני כועס? מה בעצם קרה פה? מה מסתתר מתחת לכעס הזה?
לרוב, כשאני כועס על מישהו, זה בגלל שהרגשתי מזולזל, שלא רואים אותי, שאין ערך לקיום שלי. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים, כשמכניסים אותנו לפינה שאין לנו איך לצאת ממנה. ואז הכעס הזה שיוצא לנו מהבטן, מגיע ממקום השרדותי ומופעל רגשית, כאילו עוד רגע אנחנו מתים. וזו תחושה מפחידה, אין ספק.
**
“על ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן).
אחרי שהכעס דועך, אפשר לדבר עם חבר טוב בשיחה בלב פתוח, ולהעיז לספר שהרגשנו אבודים, שהרגשנו שעוד רגע אנחנו מתנדפים ברוח, והיינו חייבים להיאחז במשהו. מתחת לכל כעס טמון כאב עמוק.
הריפוי של הכאב יגיע כשנוציא אותו החוצה בדיבור, או בבכי, כמו תינוק שנעלב כשאומרים לו לא לאכול חול בים, אז הוא בוכה ל-20 שניות, ואז חוזר לשחק ולחייך. כך הנפש שלנו בנויה, בתנועה פנימית אינסופית. אם ניאחז בכעס, השמחה לא תוכל להחליף אותו.

#רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור