המידה “כל” שעליה מדבר הרב יוסף ג’יקטיליא בספר ‘שערי אורה’, מזוהה עם ספירת המלכות, והוא מכנה אותה “יסוד הברכה והבריכה”.
המילה ברכה מוכרת לנו, אבל ההטייה למילה בריכה היא חדשה ומעניינת.
משפט קטן מתוך ספר הבהיר אולי שופך אור על הטייה זו:

“‘ומלא ברכת ה’ ים ודרשה ירשה’, אלא בכל מקום בי”ת מבורך הוא,
כי הוא המלא שנאמר ‘ומלא ברכת ה” ומשם משקה הצריכים”

הברכה היא מלאות, היא כל, היא בריכה שמשם אפשר להשקות כל מי שצריך, צמא וזקוק. וה’ ברך את אברהם בכל. הברכה היא השפע שלנו בעולם הזה, היא הכל בשבילנו, היא הקשר שלנו עם הקב”ה, והיא הדבר שאנחנו צריכים להוריש לדורות הבאים כמו שאברהם הוריש ליצחק, ויצחק ליעקב.

“בכל, מכל, כל”

ולסיום שקושר אותנו למה שכתבתי בשבועיים האחרונים. הסיפור המפורסם והמופלא מתוך הגמרא – ואל תהיה ברכת הדיוט קלה בענינו. שגם האדם יכול לברך ולחזק את הקב”ה:

“תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא,
ואמר לי: ישמעאל בני, בָּרְכֵנִי!
אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונִענע לי בראשו…”