כילד הייתי ביישן והייתי שותק הרבה. הייתי יכול לבהות בנרות בוערים עד שהם נכבים. בשתיקה. מקשיב לקול פצפוץ נייר האלומיניום המתכלה בלהבה. יש משהו בלהבה הקטנה הזו, המדויקת הדקיקה כמו השיר הדקיק. אש מדודה בתוך כוסית זכוכית, אור בתוך כלי. אין דבר יפה מזה. “כשלהבת האחוזה בגחלת” שרוצה לעלות מעלה מעלה, אבל הגחלת או הפתיל לא מאפשרים לה. אם היא תעלה היא תינתק מהפתיל ותגווע. בלי פתיל וכוס, אין אור. כן הנשמה בגוף האדם.
**
“היום אם בקולו תשמעו…
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואתו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי”.
**
היום התבוננתי בנרות הדולקים. בשתיקה. אני יודע שהיום אני מתבונן על הילד שהייתי ואני יכול להגיד “ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברו בחושך להחזירם אל הקדושה”.
סוף העולם, קורה בכל יום. כך גם בריאת העולם. כל יום כמו נס.
“כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב”
רחמנא ליבא בעי. תבעירו את הלבבות.

#זה_היום_עשה_ה‘
#נגילה_ונשמחה_בו