לפעמים הולכים לאיבוד. לפעמים לא יודעים כלום. פתאום סגר מתהדק, פתאום אין מוצא ואני באמת לא יודע. ואני גם לא יודע מה לשלוח בקבוצה. הכל נשכח ממני. כל מה שלמדתי, כל מה שצברתי, פתאום נאבד.מן חיות פנימי. שמתרוקנת.

ובמרוצת המחשבות האינסופיות כדרכה של המחשבה האנושית להתגלגל. נזכרתי בחתונה שלי, שכמעט לא היה לי את הטיש (התוועדות עם ניגונים) לפני החופה. וכל כך רציתי. חשבתי שלא יזרמו, שלא יקרה. ובסוף חבר טוב הביא גיטרה, לקח פיקוד והיה נפלא מאד מאד. וככה התחלתי לשמח את עצמי מתוך המחשבה על זה. מעט מעט. ואז נזכרתי ברבינו:
עָנָה וְאָמַר: מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כִּי אֲנִי עַתָּה רַק פְּרָאסְטִיק (פשוט) לְגַמְרֵי. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת וְכָפַל וְשִׁלֵּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְשֶׁהוּא רַק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי וְשֶׁהוּא פְּרָאסְטִיק.

היו רגעים שרבינו העיד על עצמו שהוא באמת לא יודע עכשיו. אבל שלא תטעו. אין זה אומר אובדן. הלא יודע של רבינו, הוא התרוקנות לצורך התמלאות:
וְאָז אָמַר שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וּכְלָל לֹא וְשֶׁהוּא רַק פְּרָאסְטִיק לְגַמְרֵי, רַק שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

וכשלא יודעים כלל. אפשר ואף צריך להחיות את עצמנו בדברים פשוטים פשוטים. אפילו משהו שהיה פעם מזמן. לשמוח במעט טוב כזה.ואז אפשר פתאום לחזור ולהתמלא לאט לאט.

וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה זֹאת הִתְחִיל לְדַבֵּר וּלְבָאֵר כָּל עִנְיָן הַנּוֹרָא הַהוּא אֵיךְ מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת הַפְּשִׁיטוּת מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
(שיחות הר”ן קנג)

אחרי זה רבינו אמר תורה גבוהה מאד שכתובה בליקוטי מוהר”ן תניינא עח’.
אבל ברגע שלפני, הוא באמת לא ידע כלום. אי הידיעה הייתה הכנה לידיעה חדשה לגמרי. השאלה האם אנחנו מסכימים לשהות לרגע במצב של אי ידיעה ולהרפות באמת?

דיברנו בשבוע שעבר על אמונה, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לעבר פורים שבין היתר עוסק בהמן מזרע עמלק. אחת האמירות המפורסמות של רבי נתן בהקשר הזה היא ש-30 יום קודם פורים, אדם צריך בכל יום לצעוק להשם “הצילני מקליפת המן עמלק!”. אז בואו נתחיל לצעוק! אבל גם ננסה ללמוד מה העניין של כל זה, עמלק, פורים, ספק, אמונה ותמימות.
התמימות היא אחת המידות החשובות ביותר בעיניי רבנו. הוא הקדיש לכך המון מקום בדיבוריו ואף סיפור שלם שנקרא “מעשה מחכם ותם”. בסיפור הזה, החכם מייצג את תנועת הספקנות הבלתי פוסקת, העמלקית, והתם מייצג את המאמין, האדם השלם באמת.

כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ, יוּכַל לִפֹּל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, וְלָבוֹא לִידֵי רָעוֹת גְּדוֹלוֹת חַ”ו, כַּאֲשֶׁר כְּבָר רַבִּים נִכְשְׁלוּ וְנָפְלוּ מְאֹד ע”י חָכְמָתָם, וְחָטְאוּ וְהֶחֱטִיאוּ אֶת הָרַבִּים רח”ל, וְהַכֹּל הָיָה עַ”י חָכְמָתָם הָרָעָה. כִּי עִקַּר הַיַּהֲדוּת הוּא לֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, רַק אִם יֵשׁ בָּזֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו – לֹא. וְאָז בְּוַדַּאי לֹא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם”
(ליקוטי עצות, תמימות, ג’)

הטקסט הזה מגרד לכם קצת? הרבה? גם לי. אנחנו חיים בעולם שמקדש כל כך את המחשבה הביקורתית, זו גולת הכותרת של התרבות שלנו היום. ללכת בתמימות אחרי משהו, כל דבר שלא יהיה, זו תנועה קצת הזויה בעינינו, שלא לומר מפחידה. ננסה לגעת קצת מעט.

הנחת היסוד היא שהשכל האנושי מוגבל. כל עוד האדם לא מבין ומקבל את זה, הוא שם לעצמו רגל ברגע שהוא סומך על שכלו, כי כמו שאומר רבינו, ע”י חקירות השכל אפשר ליפול חזק. חשוב להבין, אין פה קריאה לטיפשות. יש פה קריאה לענווה, ואזהרה חמורה – זוכרים את כוח המדמה? השכל שלנו יכול להטעות אותנו בדמיונות וטעויות. בשביל באמת להשכיל ולהחכים, אנחנו צריכים אמונה, יראת שמים. האמירות הללו לא מזלזלות בחכמה, להיפך, דווקא בגלל נשגבותה ועוצמתה של החכמה, יש פה קריאה להשתמש בה באופן נכון, שמביא חיים ושמחה, ולא מפיל לעצבות וספיקות.
שנזכה להינצל מקליפת המן עמלק!

שבת הקרובה מכונה “שבת שירה”, בגלל שירת הים שאחרי קריעת ים סוף. אבל אולי אפשר גם להגיד שזו “שבת האמונה”. פרשתנו מלאה בהתעסקות באמונה. השם מוליך את העם לארץ ישראל דרך הים באופן לא מובן, מה שמצריך מעם ישראל התגברות אמונית, עד לחציית ים סוף והשירה שלאחריה שפותחת במילים “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו“. פרשת ה-מן, כולה אמונה, שכן אסור לאגור מן מיום למחרת. כל יום צריך להאמין שהשם יביא מחר פרנסה חדשה לאותו היום. מגלה לנו רבי אהרון מקרלין על הפסוק ” וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא” – המילים מָן הוּא מרכיבות יחד את המילה אמונה. ולבסוף מלחמת עמלק המפורסמת, שם אהרון וחור תומכים את ידי משה וזה אחד הפסוקים האהובים על רבינו “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה“.
יציאה ממצרים דורשת הרבה מאד אמונה. נורא קשה לצאת ממצרים, כל אחד מכיר את המצרים שלו ואת הקושי הגדול שלו להאמין ביכולת שלנו לצאת משם. לרובינו קשה לתפוס שאמונה זה דבר נלמד ונרכש. כל הנפילות של עם ישראל בפרשה ובכלל הם חלק מתהליך הלמידה של האמונה. כי איך לומדים ללכת אם לא נופלים שוב ושוב. אמונה יכולה להתחיל בנקודה קטנה בתוכינו, ויש לה אפשרות לגדול ולצמוח:

“כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי אֱמוּנָה, יֵשׁ אֱמוּנָה שֶׁהוּא רַק בַּלֵּב וְהָעִקָּר שֶׁצָּרִיך לִהְיוֹת לָאָדָם אֱמוּנָה כָּל כָּך עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים… וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמשֶׁה וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה שֶׁהָיָה לוֹ אֱמוּנָה כָּל כָּך גְּדוֹלָה עַד שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּיָדָיו הָיָה הָאֱמוּנָה כָּל כָּך גְּדוֹלָה” (ליקוטי מוהר”ן צא).

אפשר ללמוד מכאן בפשטות גמורה, שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד איך לגרום לאמונה שלו להתפשט בתוכו מהלב אל כל האיברים כולם. אמונה יכולה להיות דבר ממש מוחשי. כשאדם חדור מטרה באמת, אפשר להרגיש איך כל תא בגוף שלו מגוייס לדבר הזה. את זה אנחנו רוצים ללמוד ממשה רבינו. אז גם אם יש לנו נפילות באמונה, לזכור שזה חלק מתהליך הלמידה, בדיוק כמו בני ישראל, אבל אם נהיה סבלניים, ונסכים לקום מהנפילות, אולי גם נבנה את עצמנו לאט לאט לכיוון המדרגה של משה רבינו, עד שהאמונה הזו מנקודה חלשה ודהויה בתוכינו, תהפוך להתפשטות גדולה לכל האיברים כולם, ונזכה לבחינת ” וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה” באמת.

לא אבאר היום. רק אניח כאן את העדות של רבי נתן מתוך היומן שלו על ט”ו בשבט לאחר פטירת רבינו, כאשר הוא התחיל להתקדם בתוך אוקראינה לעבר החוף כדי לעלות על ספינה לארץ ישראל. רבי נתן מתאר בצורה מופלאה איך היכולת שלו לבנות את השמחה שלו באותו יום, ובפרט לאורך אותה תקופה, היא זו שזיכתה אותו אח”כ להגיע לארץ ישראל. ומה יפה יותר מלחבר את ט”ו בשבט עם שמחת ארץ ישראל. טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכידוע אצל רבינו “ראש השנה עולה על הכל”, וגם “הכל הולך אחר ההתחלות”. וע”כ, גם ט”ו בשבט הוא מעין ראש השנה קטן, ועלינו להמשיך לתוכו שמחה והתחדשות. שנזכה ללמוד מרבי נתן איך לעשות זאת.
טו בשבט שמח!

בְּיוֹם רְבִיעִי חֲמִשָּׁה-עָשָׂר בִּשְׁבָט עָשָׂה רַבִּי יַעֲקב יוֹסֵף סְעֻדָּה בְּבֵיתוֹ וְהָיוּ אֶצְלוֹ כָּל הַנַּ”ל …וְגַם בְּאוֹתָהּ הַסְּעֻדָּה סִפַּרְנוּ קְצָת מֵרַבֵּנוּ ז”ל וְנִמְשַׁךְ עַד הָעֶרֶב, וְאַחַ”כ הִתְפַּלַּלְנוּ מִנְחָה וְעַרְבִית וּכְבָר הָיִיתִי יָגֵעַ מְאד כִּי לא יָשַׁנְתִּי בַּלַּיְלָה כְּפִי צָרְכִּי, וְגַם בַּיּוֹם לא יָשַׁנְתִּי כְּלָל וע”כ הִנַּחְתִּי עַצְמִי תֵּכֶף לִישׁן
וְהָיִיתִי מְרֻצֶּה לִבְלִי לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי לֶאֱכל סְעֻדַּת הָעֶרֶב, אַךְ קַמְתִּי קדֶם סְעֻדַּת הָעֶרֶב …וְאַחַ”כְ נִזְכַּרְתִּי שֶׁעָבַר יוֹם חֲמִשָּׁה-עָשָׂר בִּשְׁבָט בְּלִי שִׂמְחָה כָּרָאוּי וְהִתְחַלְתִּי לְשַׂמֵּחַ עַצְמִי וְהָיָה שָׁם רַבִּי יְשַׁעְיָה מִטְשֶׁערְקַאס אֶחָד מאנ”ש, וְחָטַפְתִּי אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְרָקַדְתִּי עִמּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. וּבִתְחִלָּה לא הָיָה מְרֻצֶּה כְּלָל אֲבָל אֲנִי הִכְרַחְתִּי אוֹתוֹ הַרְבֵּה וְלא הָיָה יָכוֹל לְשַׁנּוֹת רְצוֹנִי, וע”י זֶה נִמְשָׁךְ עָלָיו שִׂמְחָה אַחַ”כ בֶּאֱמֶת כַמְבאָר אֶצְלֵנוּ (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא כ”ג).
וְאֵלּוּ מְעַט הַרִקּוּדִין וְהַשִּׂמְחָה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה יָקָר בְּעֵינַי מְאד מִפָּז וּמִפְּנִינִים, כִּי נִתְיָאַשְׁתִּי מִלִּשְׂמחַ בְּאוֹתוֹ הָעֵת, כִּי כְּבָר נִרְדַּמְתִּי, וְהַשֵּׁם הָיָה בְּעֶזְרִי לָבוֹא לְשִׂמְחָה אָז שֶׁהוּא אֶצְלִי דָּבָר גָּדוֹל כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זוֹכֶה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, אֲפִלּוּ בְּחֹל, הוּא אֶצְלִי יָקָר מְאד וּמִצְוָה גְּדוֹלָה כִּי רַבֵּנוּ ז”ל הִזְהִירַנִי מְאד מְאד לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד, וּלְהַכְרִיחַ עַצְמֵנוּ בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וְהָעִקָּר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים
וְעַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה הַזּאת הַנַּ”ל, עַל יְדֵי זֶה זָכִינוּ לִשְׂמחַ אַחַר כָּךְ גַּם בְּשַׁבַּת קדֶשׁ, כִּי עַל יְדֵי זֶה לִמַּדְתִּי אֶת רַבִּי יְשַׁעְיָה הַנַּ”ל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה וְרִקּוּדִין בְּשַׁבַּת קדֶשׁ וּבִפְרָט לְעִנְיַן הַנְּסִיעָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה הַשִּׂמְחָה עִקָּר גָּדוֹל אֶצְלִי, וְכָל שִׂמְחָה וְשִׂמְחָה קְטַנָּה וּגְדוֹלָה מְעַט וָרַב שֶׁהָיוּ לִי בַּדֶּרֶךְ, הַכּל הָיוּ סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא כְּדֵי לְזַכֵּנוּ לָבוֹא לְשָׁם, וּבְלא זֶה לא הָיָה אֶפְשָׁר לִי לָבוֹא לְשָׁם:
(ימי מוהרנ”ת חלק שני אות לז)

כשלא יודעים מה לעשות, צריך לצעוק להשם יתברך. כך רבינו מלמד אותנו שוב ושוב. ר’ נתן מספר על ילדותו של רבי נחמן בכפר אוֹסְיַאטִין, שם הוא גדל. הוא היה לוקח סירה אע”פ שלא שלט בה לגמרי, והיה שט בה מאחורי קנה סוף עד למקום שלא רואים אותו, ושם התבודד והתפלל. ואז מוסיף רבי נתן עוד כמה שביבי מידע על השיוטים הללו:

הָלַךְ עִם הַסְּפִינָה לְתוֹךְ הַנָּהָר וְהוּא לֹא יָדַע לְהַנְהִיג הַסְּפִינָה. וּכְשֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַנָּהָר רָחוֹק מֵהַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָדַע כְּלָל מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי הַסְּפִינָה מִתְנוֹדֶדֶת וְכִמְעַט שֶׁטָּבַע ח”ו. וְאָז צָעַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהֵרִים יָדָיו אֵלָיו כָּרָאוּי.
וְכֵן כְּשֶׁהָיָה תָּלוּי בְּיָדָיו עַל הַחוֹמָה בִּטְבֶרְיָה כְּשֶׁרָצָה לִבְרֹחַ מֵהָעִפּוּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן וְכוּ’ וְרָאָה תַּחְתָּיו הַיָּם כִּנֶּרֶת וְכִמְעַט כִּמְעַט שֶׁיִּפֹּל אָז ג”כ צָעַק בְּלִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי.

רבי נחמן לא דיבר רק על מצבים קיומיים בתודעה שבהם צריך לצעוק להשם, אלא ממש בסכנה פיזית שבעוד רגע אתה עומד ליפול מצוק, גם שם צריך לצעוק להשם. ומוסיף רבי נתן שרבינו סיפר את זה כדי להעביר מסר:

וְהָיָה רָגִיל לְסַפֵּר זֹאת וְרָצָה לְהַכְנִיס בְּלִבֵּנוּ שֶׁכָּךְ צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִצְעֹק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִשָּׂא לִבּוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע הַיָּם תָּלוּי עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה, וְהָרוּחַ סְעָרָה סוֹעֵר עַד לֵב הַשָּׁמַיִם, עַד שֶׁאֵין יוֹדְעִין מַה לַעֲשׂוֹת וְכִמְעַט אֵין פְּנַאי אֲפִלּוּ לִצְעֹק. אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אֵין לוֹ עֵצָה וּמָנוֹס כִּי־אִם לִשָּׂא עֵינָיו וְלִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָךְ צְרִיכִין בְּכָל עֵת לְהִתְבּוֹדֵד וְלִצְעֹק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי הָאָדָם בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּזֶה הָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ.

מאידך, כותב רבי נחמן את אחת התורות הקצרות ביותר והמפתיעות ביותר (ולדעתי גם המצחיקות שבהן) הלא היא תורה קצח בליקוטי מוהר”ן על פסוק מפרשתנו (בשלח):

כְּשֶׁאֶחָד צוֹעֵק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אוֹמְרִים לוֹ לִסַּע כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת י”ד) : “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”.

אני לא יודע ליישב בצורה עמוקה את הסתירה הזו. אבל אולי בפשטות – כשאפשר לנסוע, צריך פשוט לנסוע, וכשאי אפשר לנסוע, צריך לצעוק. ואולי שניהם נכונים גם בו זמנית לפעמים.

הכיסופים לארץ ישראל, מסביר לנו רבי נתן, הם כיסופים אל הקדושה, אל עבר היכולת האנושית להתרומם מעל המציאות הגשמית ולחיות אותה בתודעה אחרת לגמרי. ארץ ישראל היא מקום הקדושה הזה, היעד הנכסף שבו הנשמה שולטת על הגוף ולא להיפך. המסע לארץ ישראל בפרשה מתחיל בסיבובים ודרך ארוכה שהייתה יכולה להיות קצרה יותר. למה זה?

“וּצְרִיכִין כַּמָּה טִלְטוּלִים וּלְסַבֵּב דְּרָכִים רַבִּים קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. וְגַם אֲבוֹתֵינוּ כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם לִכְבֹּשׁ א”י, הֱסִבָּם ה’ יִתְבָּרַךְ בְּכַמָּה דְּרָכִים שׁוֹנִים קֹדֶם שֶׁזָּכוּ לָבוֹא לְא”י, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא”.

שימו לב למילה “וגם“. רבי נתן מסביר לנו שככה העולם עובד. כשרוצים לעשות מסע אל הקדושה יש סיבובים – זה כלל. תדעו, שגם אצל אבותינו התקיים הכלל הזה.

כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְא”י כִּי אִם ע”י בֵּרוּר הַמְדַמֶּה. שֶׁעַ”י זֶה עִקַּר הָאֱמוּנָה. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָא הָאָרֶץ אֲדָמָה. לְשׁוֹן דִּמְיוֹן, הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה. כִּי עִקַּר אֲחִיזַת הַמְדַמֶּה הוּא בִּבְחִינַת הָאָרֶץ שֶׁהִוא תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ”ל.

כוח הדמיון הוא כוח גשמי מאד וחזק מאד. בשביל להגיע אל הקדושה, צריך לברר את כוח המדמה. כלומר, אדם מתוקן הוא אדם שכוח הדמיון לא משתלט עליו, אלא הוא יודע לעלות עליו כמדרגה גשמית אל עבר הקדושה. אפשר לומר שזה סוג של NLP, אבל כמובן להבדיל. אצל רובינו כוח הדמיון אחוז בגשמיות והוא נכרך אחרי תאוות למיניהן, פנטזיות או פחדים על העתיד שמסוגלים להביא אותנו לחידלון וייאוש. אבל אדם שכוח המדמה שלו מבורר באמת, הוא אדם שיכול להשיג את האמונה בשלימות – וזוהי הבחינה של ארץ ישראל.

וְע”כ צְרִיכִין לִסְבֹּל כַּמָּה טִלְטוּלִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מְשֻׁנִּים. הַכֹּל בִּשְׁבִיל בֵּרוּר הַמְדַמֶּה. כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁבָּאִין לְשָׁם בְּעֵת שֶׁעוֹסְקִין בְּהַדֶּרֶךְ שֶׁל א”י, יֵשׁ בִּלְבּוּלִים שֶׁל בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה. וְע”י שֶׁהוֹלְכִין דֶּרֶךְ שָׁם בִּשְׁבִיל לָבוֹא לְא”י, הוּא מְבָרֵר בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם נִיצוֹצֵי הָאֱמוּנָה שֶׁנָּפְלוּ ע”י בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה שֶׁנֶּאֱחָז בְּזֶה הַמָּקוֹם. וְע”כ בְּכָל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁהוֹלֵךְ בִּשְׁבִיל הַנְּסִיעָה לא”י אוֹ לִשְׁאָר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הוּא מְבָרֵר הַמְדַמֶּה בְּכָל מָקוֹם שֶׁדּוֹרֵךְ שָׁם.
(ליקוטי הלכות אורח חיים ב – הלכות ברכת הריח ד, אות טז’)

תראו איזה נפלא. כל הסיבובים שלנו עד שאנחנו מגיעים ליעד הנכסף, כל נפילה, כל צעד שאנחנו עושים יש לו תכלית, והוא מדוייק. מטרתו לנקות את הפסולת שנדבקת לנו על האמונה הפשוטה. כל דייט כושל, וכל ראיון לא מוצלח הם חלק מהסיבובים האלה שמאריכים את הדרך, אבל מטרתם להפוך אותנו לאנשים מדוייקים יותר, נקיים מבלבולים ומאמינים יותר. כך צריך להסתכל על הדברים.

יש זמנים שבהם נדמה שהמציאות מכה אותך בנוקאווט. שזהו, מזה כבר אי אפשר לקום. זמנים כאלה שסגר מתווסף לסגר, והאור לא נראה באופק, והמצב הכלכלי דוחק מיום ליום, ולא עושה רושם שהמשרה הנחשקת מתכוונת להידפק על דלתך בימים הקרובים. או כמו שרבי נתן כותב את זה:

“כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ וְלִפְעָמִים נְפִילָתוֹ וִירִידָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי יֵשׁ שֶׁנּוֹפֵל לִמְקוֹמוֹת מְגֻנִּים מְאֹד שֶׁנִּקְרָאִים בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים וּמְגֻנִּים וְזָרִים מְאֹד וּלְבִלְבּוּלִים רַבִּים וְלִבּוֹ סְחַרְחַר, שֶׁהַקְּלִפָּה מְעַקֶּמֶת וּמְסַבֶּבֶת לִבּוֹ בְּעַקְמִימוּת וּלְבִלְבּוּלִים עֲצוּמִים.”

נפילות גורמות לעצבות, ועצבות גורמת לספיקות, וכך הלב שלנו מתערבב בסרט של עצמו ומתחיל להתבלבל ולהתעקם ולשכוח לגמרי את האמת והאמונה הפשוטים. רבי נתן נותן לנו תקווה עצומה להתחזק במקומות האלה שלכאורה – אין שם אלוקים בכלל כנגד כל הסיכויים:

אע”פ שֶׁבִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אעפ”כ גַּם שָׁם יֵשׁ תִּקְוָה גְּדוֹלָה ע”י שֶׁיְּחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ מִשָּׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִהְיֶה שׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ רָחוֹק בְּיוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, יִצְטַעֵר וְיִשְׁאַל וִיבַקֵּשׁ יוֹתֵר אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וְעַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמִתְגַּעְגֵּעַ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וּמִצְטַעֵר וְצוֹעֵק וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, עַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה, כִּי זוֹכֶה לַעֲלוֹת לִבְחִינַת אַיֵּ”ה שֶׁהִיא הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה מְאֹד מְאֹד. (משיבת נפש ל’).

זהו לימוד מהפכני ונפלא. עצם זה שאני מבקש ומחפש ושואל – “איה?” (מזכיר לכם איזה שיר?) איפה אתה השם? על ידי השאלה בעצמה, אני כבר מעלה את עצמי למדרגה גבוהה שנקראת בעצמה אי”ה. לפעמים לא התשובות הן העניין, אלא דווקא השאלה והחיפוש.

שנזכה לעלות!